קפיצה קטנה לקניון כמעט מסדרת לך את הארון: כמעט תיק של שאנל מ"אלדו", כמעט ז'קט של "בלמן" מ"זארה", כמעט שמלה של "פראדה" מ-bebe. עד לפני חודש גם יכולת למצוא כמעט אלכסנדר מקווין בכל סניף של "סטיב מאדן", אבל אז נמאס למקווין לראות נעליים דומות עד מאוד לנעליים היוקרתיות שלו נמכרות בסייל בקניון, והוא הגיש תביעה נגד הרשת על העתקה של זוג מגפונים שעיצב. בוקר טוב אליהו, איפה היית עד היום?

זה לא סוד שרגע אחרי שהקולקציות של מעצבי-העל יורדות מהמסלול הן זוכות לחיקויים על ידי הרשתות המובילות, כך שכל פאשניסטה יכולה להרגיש כאילו הרגע חזרה משבוע האופנה, שם ישבה לדרינק עם אנה ווינטור אחרי סמול טוק עם מארק ג'ייקובס. רשתות כמו H&M ו"זארה" עושות את זה כבר שנים, ורשת "פרימרק" הבריטית שברה שיאים השנה, כשדגמים שנוצרו בהשראה מובהקת של קולקציית החורף של "בלמן" נערמו על מדפיה במחיר ממוצע של 25 פאונד.

מאז ומתמיד תפקידם של המעצבים היה להכתיב את הטרנדים שכולנו נלבש בעונה הבאה, אך מתי טושטש כליל הגבול בין השראה לגיטימית להעתקה בוטה? "זה תחום אפור ומסובך", אומר עו"ד סער גרשוני, מומחה לקניין רוחני מ"לאסלו, גרשוני ושות'". " השראה היא מילת קסם שחברות אוהבות להשתמש בה.

בעיקרון, חוק זכויות יוצרים קובע שאם יש לך אפשרות להגן על יצירה על ידי סימן מסחרי, פטנט או מדגם, ולא עשית זאת, לא תינתן לה הגנה של זכויות יוצרים. על מנת להגן על עיצוב של בגד מגישים בקשה לרישום מדגם עם מאפיינים וצבעים ספציפיים, אבל זה לא ממש פרקטי בתחום שמתחדש מהר כמו עולם האופנה, ובין כה המדגם תקף רק לאותה מדינה.

מכיוון שהאופנה חוזרת על עצמה וכולם לוקחים השראה מאותם מקומות, קשה להוכיח העתקות בבית משפט, ותמיד הצד השני יכול לשנות את מיקום הכיס או את סוג הבד ולטעון שמדובר בעיצוב שונה לגמרי. לכן, אם לא מדובר בהעתקה של סימן מסחרי, החברות לרוב לא טורחות להתעסק עם זה".

 
חברת "דיזל" היא דוגמה לחברה שדווקא כן מטריחה את עצמה לבית המשפט. כך מצאה את עצמה רשת "פוקס" בשנת 2004 מורידה מהמדפים 5,000 זוגות ג'ינס בהוראת בית המשפט, לאחר ש"דיזל" טענו כי הם הועתקו אחד לאחד משישה עיצובים מובילים של המותג. "'פוקס' היו הראשונים, מאז תבענו חברות נוספות על העתקה ובכל התביעות ניצחנו או הגענו לפשרה", מספר מנכ"ל "דיזל" ישראל, מתי פולק.

"השתרשות ההעתקות היא תופעה רעה מאוד לענף האופנה. יושב מעצב ומתכנן דגם, יש לו בעל מניות שמאמין בו ויחד הם מרימים תצוגת אופנה מפוארת. אותה חברה, שבעצם מובילה את ענף האופנה קדימה, לוקחת סיכון. ואז מגיע ישראלי חצוף, יושב עם חבורה של סינים, מעתיק גזרות ומוכר אותן בזול". המעצבת אלה גונן תבעה לפני מספר שנים את מותגי האופנה "פשוט", "גולברי" ו"סנטיה" על העתקה של ארבעה דגמים. היא הצליחה להשיג צווי מניעה שאסרו על הרשתות לייצר,

לשווק או למכור את הדגמים, והסיפור הסתיים בפשרה כספית.

בשנה שעברה לקוחה של סיגל דקל, שקנתה אצל המעצבת זוג מכנסיים במחיר מלא, התריעה בפניה כי דגם זהה לשלה נמכר בחצי מחיר ברשת "זיפ". דקל פנתה לבית המשפט, שחייב את הרשת להפסיק את שיווק הדגם ולפצותה ב-50 אלף שקל. לדברי עו"ד גרשוני, שייצג את דקל במשפט, הבגד היה בנוי באותה הצורה בדיוק רק באיכות נמוכה יותר, וסכום הפיצויים שנקבע בקושי כיסה את הוצאות המשפט.



 
אך מה יעשה מעצב צעיר שאין לו עשרות אלפי שקלים לממן הוצאות משפט, בתקווה שבסוף הסיפור אכן יצליח להוכיח שעיצוב שלו הועתק? "עד כמה שזה עצוב לומר, יש מחשבה עסקית הגיונית בהעתקה של דגם מצליח", מצהירה המעצבת הצעירה רוני קנטור. "אני לוקחת בחשבון שככל שאצליח יותר, יצוצו גם מעתיקים. זו הפכה להיות דרך מקובלת בתעשייה. מעצבים ישרים שואבים השראה ומפתחים דגם משלהם, מעצבים פחות ישרים ויצירתיים רצים להעתיק. מה שחשוב בסוף זה השם שלך בתעשייה, ותמיד יודעים מי היה שם קודם".

במקרה של ענבל רביב מ"מש ניו וינטג'", כולם יודעים מי הייתה שם קודם - שפרה קורנפלד. דגם של רביב, שמלה כחולה עם הדפס באדום ולבן, זכה לשם "שמלת שפרה" והפך להצלחה מסחררת שגררה ים של מוצרים דומים, אחד מהם היה של "סטודיו פאשה". פנייה שעשתה לבעל הרשת, גדעון פאשה, זכתה לתגובה: "אני לא מכיר את ענבל רביב, לא שמעתי על ענבל רביב ולכן לא אגיב לענבל רביב".

"אין לי איך להוכיח שהעתיקו ולא היה לי שווה להשקיע זמן וכסף בתביעה", אומרת רביב. "כשמישהו מעתיק ממעצב צעיר הוא פוגע לו בפרנסה. למה שבחורה תקנה את השמלה אצלי ב-380 שקל, כשהיא יכולה לקנות חיקוי שלה ב-24.90 באלנבי". רביב ויתרה על הרעיון לתבוע את מי שטענה שחיקו את דגמיה בשל שיקולים כלכליים. "סטודיו פאשה" מצאו את עצמם בבית משפט במקרה אחר, לאחר שחברת האופנה Funkier תבעה אותם על העתקה של דגמי חולצות וחצאיות. הרשת חויבה לשלם הוצאות משפט ופיצויים בסך 200 אלף שקל.

 
"קשה להוכיח בבית משפט שהעתיקו ממך, ולמעצבים צעירים אין כוח ויכולת כלכלית לעמוד על שלהם", אומר עו"ד גרשוני. "תבוא רשת גדולה ותגיד 'מי אתה, פישר קטן? יש לי 300 תדמיתנים ואני לא מכיר אותך בכלל'. עכשיו לך תוכיח שהם העתיקו". ואילו פולק מייעץ למעצבים צעירים להקפיד על רישום מדגמים, להילחם על הזכויות שלהם ולא לוותר. "אם מעתיקים אותך, כנראה שאתה קריאטיבי ויש לך ראש טוב. תגן על עצמך, כי הראש הזה, הכישרון הזה - זו הפרנסה שלך".

אם צרת רבים היא חצי נחמה, לפחות המעצבים בארץ נמצאים בחברה טובה. רשת "מרקס אנד ספסנר" הבריטית השמידה בהוראת בית משפט אלפי תיקים שדמו באופן חשוד לדגם של ג'ימי צ'ו, וחברת "ניו לוק" שילמה לצ'ו פיצוי בסך 80 אלף פאונד על העתקה של דגם נעליים.

"טופשופ", ממתרגמות הטרנדים הבולטות בשוק הבינלאומי, השמידה אלפי שמלות שדמו לדגם של "קלואה" ופיצתה את החברה ב-12 אלף פאונד. סר פיליפ גרין, מבעלי הרשת, טרח להדגיש לעיתונות כי הם העדיפו לשלם ולהמשיך הלאה, אך סירבו להודות שהיה מדובר בהעתקה. ואם הקרב מול הרשתות לא דואג למספיק אקשן, המעצבים פשוט מעתיקים אחד מהשני.

קרב סוער שכזה התחולל מעל דפי העיתונים בשבוע אופנת הגברים במילאנו מוקדם יותר השנה, כשג'ורג'יו ארמאני טען שדולצ'ה וגבאנה העתיקו דגם מכנסיים מקולקציית חורף 2008 שעיצב. ההבדל העיקרי בין זוגות המכנסיים, שחלקו טקסטורה וגזרה זהות להפליא, היה שהגרסה של הצמד הייתה מבד מבריק. "עכשיו הם מעתיקים, אחר כך הם ילמדו", רטן ארמאני בפני העיתונאים, "הייתי מבין אם הם לא היו מעצבים מפורסמים, אבל ברצינות!".

הצמד שחרר בתגובה הצהרה לעיתונות ולפיה "ברור שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד, אבל בטח שלא ממנו. הסגנון של ארמאני הוא לא, והוא מעולם לא היה, מקור השראה עבורנו. הפסקנו לצפות בתצוגות שלו לפני שנים". זו נחשבת לשערורייה הגדולה ביותר בין מעצבי-על מאז 1994, אז איב סאן לורן תבע את ראלף לורן על העתקה של שמלת טוקסידו שעיצב בשנות ה-70.

הוא זכה בתביעה ולורן חויב לשלם לו מאות אלפי דולרים כפיצוי. כשריק אוונס, שקולקציית החורף שלו סיפקה השראה עד הועתקה כליל על ידי מעצבים רבים, נשאל על הנושא, הוא השיב כי החיקויים לא מטרידים אותו אלא נותנים לו מוטיבציה להמשיך להתחדש. מיוצ'ה פראדה אוחזת בגישה דומה ואמרה בעבר כי "חיקויים מחייבים אותך ליצור משהו חדש. אתה לא מורשה ליהנות משום דבר, כי זה תמיד בכל מקום ואז בן רגע זה נגמר, נגמר, נגמר. זה מאוד ריאליסטי במובן מסוים, ממש כמו שאני רואה את עצמי - אף פעם לא מרוצה ותמיד משתנה".

בישראל כמו בישראל, יש לנו מספיק מלחמות משלנו. למשל, קרב הטוקבקים הסוער שמתנהל בין מעריצי התכשיטים של אפרת קסוטו לבין אלה של קרן וולף על השאלה: מי הייתה פה קודם? הדמיון בין הפריטים שמעצבות השתיים - תכשיטים ואביזרים בסגנון רומנטי ובניחוח וינטג' - קיים בהחלט, אך התחמקות רבתי נרשמת בכל פעם שהשתיים נשאלות על הנושא. "אני בוחרת שלא להתעסק בדברים האלה ולהתמקד ביצירה", אומרת קסוטו, "קרן היא מתחרה ואני מאחלת לה הצלחה. מעבר לזה, הנושא הזה לא נוגע לי".

 וולף מוכנה להתייחס לנושא החיקויים ברמה הכללית: "חקיינים זה נושא רגיש, במיוחד בתחום התכשיטים. הארץ קטנה וחיקויים מאוד בולטים בה. לקוחות היו אומרות לי שיש חיקויים שלי כמו פטריות ובהתחלה זה הכעיס אותי, אבל גיליתי שזה בעצם מעצים אותי, זו דרך להוכיח ללקוחות את השפה המיוחדת שלי. הכי מחמיא לי שקוראים לחיקויים 'סגנון קרן וולף'. הצלחתי ליצור שפה. כשקלטתי את זה, נרגעתי. קשה לי להבין מעצבים שמחקים יצירה, הרי כל העניין זה ליצור משהו שהוא שלך. בסופו של דבר אתה הולך לישון עם עצמך בלילה".
אז למה בעצם צריך להיות לנו, הלקוחות, אכפת, כשאנחנו יכולים לשחק אותה בכאילו בלי לקרוע את הכיס באלפי שקלים על טרנד שייעלם מחרתיים וליהנות מכל רגע? רובנו הרי לא יכולים להרשות לעצמנו לרכוש ג'ינס של "בלמן" ב-1,500 דולר - וכשנקנה ג'ינס דומה בעשירית המחיר, זה כנראה לא מה שיפגע במכירות של בית האופנה.

מי שיש לו תקציב לקנות את הדבר האמיתי, קונה לעצמו סמל סטטוס. אולם כיום, כשההעתקים כמעט זהים למקור והטרנדים מתחלפים במהירות האור, האם יש בכלל טעם להשקיע ים של כסף בדבר האמיתי? הרי שיתופי פעולה בין מעצבים לרשתות הנוהגות "לשאוב מהם השראה" נותנים להמונים הזדמנות לקנות סטלה מקרטני ב"גאפ", ז'אן פול גוטייה ב"טארגט" ומתיו וויליאמסון ב-H&M, ועל הדרך מאפשרים גם למעצבים ליהנות מהמיליונים שהרשתות הללו מגלגלות על גבם.

פעמים רבות הרשתות אפילו לא טורחות לפתח את הטרנדים בצורה מקורית, אלא מתרגמות את הדגם שכיכב על המסלול לייצור המוני זול, מקסימום עם שינויים קטנים שנועדו להתאימו ליומיום הסולידי של הקונה הממוצע. בשנה האחרונה מנסה "מועצת המעצבים של אמריקה" (CFDA) להעביר הצעת חוק בקונגרס האמריקאי, שתילחם בתופעת ההעתקות. זאת על ידי מתן זכויות יוצרים על עיצובים ייחודיים למשך שלוש שנים מרגע שהוגשה הבקשה ואפשרות לתבוע על העתקה עד סכום של 250 אלף דולר או חמישה דולרים עבור כל פריט שנמכר.

הבעייתיות בחוק היא שהוא יגן על המעצבים המבוססים, אך למעצבים צעירים עדיין יהיה קשה לשמור על זכויותיהם, וכן נותרת השאלה מהו עיצוב מקורי ואיך ניתן להבחין בינו לבין אלמנטים בסיסיים של עיצוב. הרי כל המעצבים מחטטים בארכיונים וממחזרים אופנה מימים עברו, שואבים השראה מאותם דברים ומשפיעים אחד על השני. וכל טרנד, מעצם ההגדרה, נובע מחיקוי. הקולקציה האייטיזית של מארק ג'ייקובס, למשל, שהייתה אחראית לצבעי הניאון והכתפיים ההיסטריות שהתקיפו מכל פינה בשנה האחרונה, הפכה לטרנד רק כשהתחילו לחקות אותה בכל מקום. ולמרות זאת לא ניתן לומר ששמלות בצבעים בוהקים וכתפיים מודגשות הן רעיון מקורי של ג'ייקובס.

אם חוק כזה יעבור באמריקה, הציבור הרחב ירוויח בגזרת היצירתיות והחדשנות, ואפילו רשתות האופנה המהירה ייאלצו לספק עיצובים מקוריים, או שהן פשוט ייעלמו מהשטח. השאלה תהיה אם למי? שהו מאיתנו יהיה כסף לקנות בגדים. עד כמה שכואב הלב שכריסטוף דקרנין לא הרוויח שקל בכל פעם שקורבן אופנה יצא מ"זארה" עם ז'קט "כמעט כמו של בלמן" בשקית, אנחנו לא מכירים אדם אחד שלא שמח לראות פריט נחשק של בית האופנה האהוב עליו תלוי על קולב ב-99 שקל.

הפתרון? אין לנו מושג. אם תמצאו אחד, כנראה הוא יזכה אתכם במיליון הראשון בבנק ובהיכרות אינטימית עם הקולקציה של "בלמן" - הדבר האמיתי.