הפעם הראשונה שהוא לקח אותי יד ביד לאבן גבירול... לא, בעצם זה היה באוטו, לא שלנו... היתה לסובל. זה היה מאוחר בלילה עם אורי. "לפה אנחנו הולכים?" שאלתי, "זה מקום לבחורה? בשמלה?"

"כן," הוא חייך, "תאכלי ותביני." היתה בי מבוכה.

אחר כך זה היה פיצה פצה. אחך כך בראסרי. אחר כך בורקס עמיקם וקולנוע גת ועוד המון מקומות. מה יש לו עם מקומות? מקומות, מקומות, מקומות.

רחוב שמייצר גבול, גבול בין תל אביב שגרים בה לתל אביב אחרת, תל אביב של בניינים גבוהים וטיפולים פסיכולוגיים.

לגן העיר, לג'ימבורי עם ילד אחד, עם הילד השני, מתחככת בהמון אמהות עם פרצופים משועממים. לכיכר רבין, למדידות בשביל אלמביקה.

אני הולכת לטיול, באבן גבירול, יש לי לק חדש על הציפורניים ומכנסיים ישנים. המכוניות צופרות לי באוזניים, אני ממהרת. השמש חמה. באחת הפעמים הראשונות שלי באבן גבירול, בחורה חדשה בתל אביב, נסעתי באוטו, השמש היתה כל כך חמה, מין אור יום שלא מוותר, שאומר בלי פשרות זה כאן ועכשיו, אין בערך, אין רומנטיקה מהסוג שהכרתי. משהו בשמש הזאת וכל המשתמע ממנה, פתאום התבהר לי, זאת המציאות שלך עכשיו, ככה זה פה.

אבן גבירול, אני פוגשת חברה. "מה שלומך? רוצה קפה?" אנחנו יושבות באידלסון 10. היא מספרת לי על דייט גרוע, אני מהנהנת, חושבת מה אני אכין לצהריים לילדים, מתגעגעת לדייטים, לא לגרועים.

"את רוצה להסתובב קצת?" אני מהססת בשאלה.

"סתם?" היא שואלת.

אני מהנהנת.

"אני לא יודעת."

היא אוספת שיער לקוקו שהרגע פיזרה. אנחנו מסתובבות, זה קצת כמו "איילת מטיילת". את מי נפגוש עכשיו ונאסוף – בכיס? על האף? על הגב? אני מנסה להבין את השוטטות שלו, גם אני הייתי משוטטת נלהבת בעברי, זה היה לפני שנהייתי כל כך תכליתית, אבל באבן גבירול?

"זה רחוב ארוך," אני מסכמת עבורה.

"אני אוהבת אותו," היא משיבה, בעודה מספרת לי על דייט נוסף.

"בשבילי הוא סתם רחוב," אני עונה, תולה עיניים בפוסטר הענקי.

רחובות אחרים אני אוהבת, כמו אנשים, כמו רגעים. למישהו אחד זה סתם, למישהו אחר בסתם הזה יש פתאום משהו לאהוב ונהיה ניצוץ.

"סתם זה גם עניין," היא מוסיפה, ואני חושבת על שיחה שהיתה לי עם אנורקטית שבדיוק התחילה להירפא ואמרה לי כמה בלתי נסבל בשבילה הוא הסתם.