לסריגי הסתיו - צמריריים, שעירים או קלים כנוצה - תכונה אחת משותפת: הם מכסים את הגוף כעלי שלכת. רכות היא הסיפור, בין אם מדובר בסוודר דקיק וכמעט שקוף ובין אם מדובר בקרדיגן דחוס בתוספת תפרי כבלים. הסריג הגמיש הוא לעתים קרובות חסר צורה, מפלט שנועד לעטוף את הלובשת בנוחות, אך בימים אלה העמיקו המעצבים לחקור את החוטים והמיקרו-תפרים כל כך, עד שמה שכונה בעבר "boyfriend sweater" נעשה מתוחכם ביותר.

הצבעים הם מעולם אחר, גוונים חיוורים שמעניקים לסוודר החורפי זוהר מסתורי. ירוק של תפוח חמוץ, ורוד-פצע דלקתי או חלודה עזה מכדי שתיראה חלודתית הם כמה מהצבעים הלא צפויים בלוח הצבעים החדש. יש שמץ משנות ה-70, בייחוד בגודש של דגמי הסוודרים הסקוטיים בסגנון האי היפה פייר אייל (Fair Isle), אך אלה אינם סריגים כמו שסבתא נהגה לסרוג. המחשב תפס את מקומן של המסרגות, ובסוודר פשוט למראה יכולה להיות החלפה מורכבת בין חוטים, שמשווה לו מרקם תלת ממדי.

בעבור רובנו, סריגים מתחילים בצורה הבסיסית - והצורה הזאת היא כעת גדולה, בקושי נוגעת בקווי המתאר של הגוף. מוהייר, על סיביו הקלילים, הוא החוט המועדף בסריגים חסרי הצורה האלה, הכרוכים בעגלוליות סביב הכתפיים ואחר כך מרוחקים מעט מן הגו בצורה קופסתית רכה. מאחר שהניגוד הוא שמייצר את המראה האופנתי, הסריג הרפוי מתאים לחצאית או מכנסיים צרים.

הקרדיגנים תוכננו כנראה בעזרת סרגל או מצפן. המראה השולט הוא ארוך מאוד וצר, חלק מהמראה ההנדסי שמטביע את חותמו באופנה העכשווית. הקרדיגן בעל הכפתור הנמוך, צווארון ה-V והמראה הנערי, מתארך לפעמים לאורך של טוניקה, נלבש עם מכנסיים או חצאית ארוכה ויוצר מראה שמזכיר את דיאן קיטון בסרטים המוקדמים של וודי אלן.

מתוך קולקציית סתיו-חורף 09-10 של המעצב הבריטי מארק פסט. הסריג הגמיש הוא לעתים קרובות חסר צורה

הקרדיגן העגול קצר הרבה יותר, ולפעמים אף מסתיים בקו המותניים כמו ז'קט בלוזון. אך הלוק הוא נוח ולאו דווקא ספורטיבי, לפעמים מעוטר באפקט הכבלים הנחשיים, המתפתלים לאורך הסילואטה המעוגלת. הכרחי ללוות את הצורה הזאת בחלק תחתון צר, אחרת הלובשת תיראה כבלון מרחף.

סוד המשיכה של הסריגים הוא גמישותם - לא רק העובדה שהם נוחים ואינם מגבילים, אלא גם שאפשר ללובשם הן לעבודה והן לשעות הפנאי, יותר מחייטות בד רגילה. ולכן הג'רסי, הדודן הראשון של הסריגים, חזר בקאמבק מרשים. זו אולי הפעם הראשונה מאז עיבדה קוקו שאנל את סוודר הפולו, שאותו הסירה באופן מטאפורי מעל גבו של מאהבה, שלג'רסי הצמרירי יש מעריצות נלהבות רבות כל כך.

שמלת הג'רסי, צינור מוארך או מותאם לחלוטין בגזרתו לגוף, נעשתה לפריט חובה במלתחה. כעת המעצבים משתעשעים בחומר הגמיש, ומייצרים שמלות בצורות הלקוחות מעולם הבלט - הופכים חצאית לטוטו או למיני-קרינולינה - אך תמיד בלוויית די משקל שיפחית מהמראה התפוח.

לעומת סריגי הצמר הקלים כנוצה, הג'רסי הוא חומר בשרני ואף כבד, ולכן מעניק לבגד את הכוח להתוות את קווי המתאר של הסילואטה ואף לשמש כבגד רשמי לעבודה. מאז קיבלה חליפת המכנסיים מעמד של מדים לעבודה לא היה אלוף אוניברסלי כזה במלתחת האשה העובדת. ועם זאת, לפריטי צמר לעולם לא תהיה הרצינות של החייטות. אפילו לז'קט הג'רסי המוקפד ביותר אפשר לשוות מראה קליל יותר בעזרת אביזרי הצמר הנפוצים.

צווארון הברדס - שרוול צמר שמעבירים מעל הראש ומניחים ברפיון סביב הצוואר - ידע עדנה לאחרונה כשדוגמניות שחצניות ארוכות צוואר כג'ירפות התהדרו בו על גבי שערי מגזינים בתור הזהב של התפירה העלית. אבל עכשיו הברדס הוא וריאציה כיפית על הצעיף המוכר. הוא יכול להוסיף כתם משלים או מנוגד של צבע, או להיות שימושי בחורף כשהוא נלבש כסרט לשיער או ככובע ולהגן על האוזניים מן הקור, או כמחמם צוואר מפנק. אפשר גם לראות בו הארכה - פשוטו כמשמעו - של הצווארון המגולגל הנפוץ כל כך בסוודרים.

צעיפי הצמר המוכרים יותר משיבים מלחמה. האביזרים המוארכים האלה מעולם לא היו ארוכים יותר, הם כמעט מטאטאים את הרצפה, אפילו כשכורכים אותם פעם אחת סביב הצוואר. אפשר להתכרבל בהם כרדידי מעטפה או להתקשט בהם כעיטור צבעוני, והם מציעים את כל הגמישות האופנתית של מחממי החורף האחרים.