"בישראל, פעם אתה מכתיב אופנה, ופעם אתה קרבן אופנה". לא קשה לזהות באיזו קטגוריה נפל "פרויקט מסלול" הישראלי. חבורה של בוגרי שנקר, פליטי שנקר, מרצי שנקר וליידי אחת נכלאים בסטודיו, והקהל רוטט מציפייה – מי יגיד "כוס אמק" ראשון?

עוד בהיכרות עם המתחרים התגלתה השטחיות שלוותה אותנו במהלך העונה. רוב המעצבים סיפרו סיפורים קורעי לב על ילדות בפנימייה ויציאה מהארון, אבל כמעט אף מילה על החזון האמנותי שלהם לאופנה בישראל. ההכשרה המקצועית של רובם נגמרה איפשהו בשנקר, בעוד שמתחרי סדרת המקור האמריקאית התמחו או התנסו עם מעצבים בעלי שם לפני שחשפו את עבודתם לאומה.
אבל האמת העצובה של המעצבים התגלתה קצת אחרי שפרקו את מטעני האגו שלהם ב"דן פנורמה". לרובם אין ממש passion for fashion, ובריאליטי כמו בריאליטי, הם בילו את העונה בעיקר בהתבכיינות על הטוויסטים במשימות, על העבודה הקשה ואפילו על הזמן שלוקח לשופטים להחליט מי מהם ילך הביתה. ובזמן שהמעצבים לא היו עסוקים בטיפוס על חבלים להנאתם של תיירים בדיזנגוף, ההפקה מילאה שעה וחצי זמן מסך בעיקר בהפסקות סיגריה, בריבים בין המעצבים, ובכל מה שצהוב. תהליך בחירת הבדים, העיצוב והאמירה האמנותית יכולים לחכות. אני עדיין מחכה.  עם כל פרק שעבר היה ניכר יותר ויותר שחלק מהמעצבים פחות מתעניינים באופנה, ויותר בלעבור שלבים. לראיה, כשניר חוג'ה התעורר לאתגר החמישי לאחר שניצח באתגר הקודם, הוא הכריז בנון שלנטיות שיש לו חסינות, אז הוא יותר רגוע. למה להתאמץ? כשקיבל ביקורת על בגד הרטרו המחריד שעיצב באותה משימה, ענה שהוא כבר "יקפיץ את זה איכשהו". ממש טובע בהשראה. גם היחס לדוגמניות מריח כמו שוק בשר, עם אמירות כמו "מה זה הציצים האלה", "את תדאגי להיות צייתנית" והוראות "להקיא כל הלילה". את המתמודדת שקיבלה הכי הרבה זמן מצלמה, משי חוג'ה, נראה שההפקה הכניסה לתכנית רק בשביל הרייטינג, ושמחה על כך שנפלה לידיה מן עינב בובליל של עולם האופנה, שאפשר לשמור עד הסוף אבל לא לתת לה לנצח. פעם אחר פעם הליידי הפיקה עיצובים שמתאימים לשוק פשפשים (תחתון הפייטים עדיין רודף את לילותיי), אבל איך אפשר להעיף אותה? הרי פרחה קולנית היא מצרך יסוד בכל ריאליטי.

לפחות ידעו לבחור מנצח

לאחר שהמעצבים נשנשו את חומרי העיצוב שלהם למשימת הסופרמרקט, ניצחו במשחק כדורגל כדי להיבחר להיות המעצבים הראשיים במשימת הספורט (כי הרי ברור שבכדורגל מתבטא הכישרון האמיתי של נפש אמנותית) והרהרו במידותיהן של מלכות יופי משנות השבעים, חטפנו את המכה האמיתית לפנים – צוות השופטים.

עם כל ההערכה לשירז טל שעבדה עם הגדולים והטובים, את הכריזמה והקלילות הכובשת של היידי קלום – אין לה. היה נראה שטל מדקלמת במכאניות אמירות משוננות מראש, בלי טיפה של פאן. גל אפל, לעומתה, היה עסוק בלנבוח אמירות סתומות כמו "זה ממש אלנבי פינת קינג ג'ורג'", או "זה לא עושה לי את זה", בלי התייחסות ממשית לכוכבים האמיתיים של הערב, הבגדים. השופטים האורחים היו במקרה הרע אנשים שלא קשורים לתעשיית האופנה, כמו כוכבניות ריאליטי מ"המרוץ למיליון", ובמקרה הטוב אנשים שכן קשורים לתעשייה, אבל בקושי נותנים להם הזדמנות להתבטא על המסך, כמו שקרה לדורין פרנקפורט. הדבר הטוב הראשון שאני כן יכולה להגיד על הפרויקט הישראלי, הוא שברגע האמת הם לפחות ידעו לבחור את המנצח – לאלון לבנה באמת יש גישה לאופנה; אמנם גם הוא לא מעיין בלתי נדלה של יצירתיות ו-וואו פקטור, אבל הוא לפחות נזרק משנקר. הדבר השני הוא שלא תהיה עונה שנייה.

יש לה passion for fashion בכמויות: אייקונית אופנה בת 13.