"נמאס לי לשמוע את האנשים אומרים לי מה לעשות ומה לא לעשות, הולכים לפי חוקים מפגרים ומפנטזים על חו"ל. אני רוצה לחיות פה, אבל אני לא יכולה. אני מרגישה שלא אוהבים אותי פה, עד כמה שמביך אותי להגיד את זה, עזבתי את הארץ פשוט כי נשבר לי הלב. כשהגעתי ללונדון ראיתי שהכול בולשיט, חו"ל זה לא יותר גדול ומדהים כמו שאנשים בארץ חושבים".
את החזרה להארדקור של הלבנט היא חבה להפקת "פרויקט מסלול", שהביאה אותה לארץ עם הבעל, גיא פינקלשטיין, על מנת להשתתף במה שהשניים מגדירים בחיוך "טירונות עיצוב": חודשיים וחצי של צילומים לריאליטי שיגיע לסיומו מחר (שבת) בערב. עמרמי תפרה את דרכה אל הגמר, שם תציג את הקולקציה שעיצבה מאז תום הצילומים, ותתחרה באלון ליבנה ובלוסי דוד על תואר "המעצב הבא של ישראל".
"נו בחייאת, יש כזה דבר 'המעצב הבא של ישראל'? בולשיט", היא אומרת רגע לפני שהכול נגמר. "אני לא יודעת להסביר למה הלכתי לריאליטי הזה. בסופו של דבר, כשאת נכנסת להרפתקאות, סביר להניח שבמהלכן דברים יתפתחו אחרת ושיהיו מצבים שתגידי 'מה לעזאזל אני עושה פה'. מה שחשוב זה לא האמצע של ההרפתקה, אלא הסוף שלה. קודם כול, כי תודה לאל זה סופסוף נגמר וגם כי באמצע אי אפשר לדעת מה תהיה התוצאה.
מבחינתי, התוכנית הזו היא רק יתרון. למדתי על עצמי, התמקדתי במה שאני צריכה לעשות ובכלל, ההזדמנות לעצב קולקציה שלמה - זה פשוט מדהים. לעשות קולקציה זה כבר סיפור אחר מבתוכנית, עכשיו יש זמן לעשות אמנות באמת".
אם היה לכם ספק - בין הפנינים שסיפקה משי חוג'ה לדרמות שהמצלמות התמקדו
בהן בזמן שהן היו אמורות להתמקד בסקיצות ובדגמים - עמרמי, 33, הגיעה לפה
בשביל לעשות אמנות.
"התהליך הוא אמנותי והתוצר יכול להיות אופנה, קונספט, פרינט, מיצג. אם
אתה אמן אמיתי אתה תתנסה, לא תישאר במקום הבטוח שלך. כשאלימור זילברמן
הייתה שופטת אורחת בתוכנית, היא אמרה שהעיצוב שלי מתאמץ מדי ושמעצב צריך
לדעת מתי להפסיק. אולי זו אחת התכונות שנדרשות ממעצב - אבל אני אמנית.
מבחינתי, כל מה שאני עושה זה אמנות ואני לא צריכה להצטדק בפני אף אחד.
זה הסגנון שלי, אני אוהבת הרבה - יותר זה יותר". כשעמרמי מדברת אמנות
העיניים שלה נוצצות, והיא נסחפת לתיאורים שלאוזן בלתי מזוינת יישמעו כמו
שפה זרה ולתנועות ידיים שמאיימות להעיף את הצלחות מידיה של המלצרית. מקסים
אך מוזר, בהתחשב בכך שהיא בכלל בעלת תואר במינהל עסקים.
"במשפחה שלי כמעט כולם התכחשו לעצמם", היא מסבירה. "אבא שלי היה צייר
ואמא שלי היא זמרת ברים, אבל זו משפחה כזו של רוסים (הוריה עלו מספר שנים
לפני שנולדה, ד"ר), צריך להיות עורך
הזוגיות בין ההורים התפרקה עוד בילדותה, ואמה התחתנה בשנית. "זה די הרס לי את הילדות, בבת אחת כל האושר הלך. אז מרדתי. מגיל 13 הייתי בורחת מהבית, תופסת טרמפים וכאלה. עברתי סרטים וככה החיים שלי נראו. עשיתי קצת מסיבות, קצת סמים, לא הייתי במצב נפשי נורמלי. בסוף, בגיל 24, עשיתי תאונת דרכים שהשפיעה עליי מאוד".
עמרמי נרדמה על ההגה בכביש הערבה ועשתה תאונה עם משאית. היא יצאה מהתאונה בלי פגיעה פיזית, אבל בשוק רציני, שגרם לה לעזוב את החבר דאז ואת העבודה האפורה כאחראית במכון מידע שיווקי ולחזור לחיק האמנות. "החלטתי לעשות סוויץ' רציני והתחלתי ללמוד ב'שנקר'. זה לא היה פשוט, זה מוסד שהורס אותך ומועך את הנשמה שלך. שברו אותי שם, היו לי תקופות שחשבתי פעמיים אם אני רוצה להמשיך את החיים. היום אני חושבת שזה המוסד הכי טוב בארץ להתחיל בו בתור מעצב אופנה. נכון שהוא טראומתי, אבל עולם האופנה בארץ הוא טראומתי יותר".
ב"שנקר" גם הכירה את בעלה, גיא. "היה לי חבר באותה תקופה וגיא היה יוצא
להתקרחן במסיבות בלילות וחוזר לישון אצלנו בדירה. אני חושבת שכבר אז
התאהבתי בו". ובתקופת הלימודים עשתה התמחות ב"הגרה" וב"גולף". עם סיום
הלימודים, ואחרי עוד התמחות קצרה במחלקת הטקסטיל של "סאקס", החליטו השניים
לנטוש ללונדון.
"הגענו בלי עבודה, בלי מקום לגור, בלי קשרים ובלי כסף - במושגים של
לונדון. הייתי במצב נפשי אינטנסיבי ומצאתי מפלט בציור. התחלתי לצייר כמו
מטורפת בטוש שחור על נייר פרגמנט, ציורים מוטרפים לחלוטין, בכל שעות
היממה. זה היה הקתרזיס שלי והכול יצא החוצה. באותה תקופה עבדתי בתור
מלבישה בבלט המלכותי, ורק גיא, כמה חברים והבלרינות ראו את העבודות שלי.
לקח שנתיים עד שהבנתי שהאמנות שלי יכולה להתקיים רק אם היא גם מתפרסמת".
את האמנות שלה - הכוללת בין השאר הדפסים, צילום ועיצוב גרפי - היא
הציגה בפרויקט Nike 1/1, במגזיני תרבות כמו Kurv ו-Random ובמספר תערוכות,
וכיום היא עובדת כמעצבת תלבושות בבית האופרה המלכותי של לונדון ועושה
פרויקטים עם גיא, תחת השם Kakdzilla.
ההשתתפות ב"פרויקט מסלול" עשתה לה חשק להתמקד באופנה, אבל הסלידה
מהתעשייה ומהאושיות המרכיבות אותה מקשה עליה. "אני לא סובלת את העולם הזה.
שונאת מינגלינג, שונאת מסיבות. אני לא מלקקת תחת - בלי לפגוע חלילה באף
אחד ממלקקי התחת. אני אאוטסיידרית וקשה לי להבין למה עושים מהכול כזה ביג
דיל. אתה מעצב אופנה? אז תעצב אופנה.
אני מבינה שבשביל לעשות עוד כסף צריך ליצור הילה סביב המקצוע, אבל כל
הפוזה הזו לא בשבילי. האנשים הגדולים באמת לא מרגישים צורך לעשות הרבה
רעש, להתנהג חרא לכולם ולעשות מלא סמים".
ומה היה הטייפקאסט שלך?
"יצאתי ממש לא מי שאני. פרווה כזו".
הפריע לך שבפורמט הישראלי הסיטו את הדגש מהאופנה ליחסים בין המתמודדים?
"אני יכולה להבין למה עשו את זה, אבל לא ידעתי שזה יהיה ככה. רק כשראיתי מי שאר האנשים שהגיעו הבנתי שיש כאן איזושהי מטרה. בתוכנית האמריקאית את לא תראי בן אדם כמו משי חוג'ה - למרות שהיא השתפרה במהלך התוכנית. אנשים בארץ מחפשים לראות משהו שדומה לעצמם, או למה שהם כבר מכירים".
את חושבת שאת מבהילה אנשים?
"בטח. אנשים לא יודעים איך לאכול אותי".
איך הרגשת כשגיא הודח?
"למזלי, שלושה ימים אחרי סיימנו לצלם את התוכנית. זו הסיבה היחידה ששרדתי. אם זה היה בשלב מוקדם יותר, הייתי עפה בפרק אחריו, רק כמחאה על זה שאני לא רוצה להיות בלעדיו."
אלון ליבנה אמר באחד הפרקים שהוא מתייחס אליכם כאילו אתם מעצב אחד.
"אלון אמר הרבה דברים במהלך התוכנית ולא תמיד יש קשר בין מה שהוא אומר למה שהוא מרגיש. חוץ מזה, זה לא מעניין אותי מה אלון אומר. הוא לגמרי ראוי להיות בגמר, אבל גם גיא היה ראוי להיות שם".
התוכנית לא תחזור לעונה שנייה.
"אין פה כרגע מקום לכזו תוכנית. אם אני הייתי עושה תוכנית כזו, הייתי הולכת עליה עד הסוף ולוקחת אנשים שהם אמנים".
קל יותר להצליח בארץ, או בחו"ל?
"קשה באותה מידה, פה פשוט אי אפשר לעשות מזה כסף. למזלי, לא אכפת לי מכסף, רק חשוב לי לשמור על היושר האמנותי שלי, ובארץ לא נותנים לי. מצד שני, אני לא צריכה לחכות שייתנו לי, אני צריכה לקחת את זה בעצמי".
