לגלית גוטמן יש משחק מקדים קבוע: מדי עונה המעצב דני מזרחי מלביש אותה בשמלות כלה אקסצנטריות, קרקס של דרמה, תחרה ואבנים חצי טובות. ואצל מזרחי, הגודל לגמרי קובע.

מי שאחראי לחאפלה של ארבע שמלות, כולל סאטן ופאייטים, לחתונתה של עינב בובליל, מסרב לוותר על הדרמה. גוטמן, מצדה, מתפלצת כל עונה מחדש מהמופעים האורקוליים שמארגן לה מזרחי ככלה.

התסריט לא משתנה: גוטמן, מלכת הדוגמניות הישראלית והמוזה הקבועה של מזרחי, מתרגזת בדרכה המעודנת. מזרחי, מעצב כלות מוערך בעל נטייה לרעש וצלצולים, מקדם את העלילה באיומים על פרישה מוקדמת מהמקצוע אם גוטמן לא תסכים למלא את תפקידה הקבוע. בסוף, אחרי שהיא רוטנת שתצא פאתטית, היא משתחלת בפעם האלף לתוך יצירותיו, והופכת - בפעם המי יודע כמה - למוזה הרשמית של בית האופנה שלו.

"ברגעים האלה, של שמלות כלה, לפעמים אני נראית כמו עץ אשוח", היא אומרת. "אני נורא אוהבת דברים קלאסיים ונקיים, והוא מגיע עם שמלה כזו, שהיא גדולה מהחיים. כי כמה זמן עוד אני יכולה לדגמן שמלות כלה? זה כבר שמלות כלה למי שהתגרשה ועושה סיבוב שני. אבל מה לעשות שהוא בחר אותי כהשראה" אז בסוף אני כלה לעוד עונה".
  
מזרחי וגוטמן הם הארכיטיפ המדויק ליחסי מעצב אופנה-מוזה בישראל. מספיק להסתכל על התמונה המשותפת שלהם בפרויקט הנוכש חי כדי להבין את הכוח של גוטמן וההשפעה שלה על עיצוביו של מזרחי, ולהפך.

החיבור ביניהם אבסולוטי ואמין: הם עובדים יחד כבר 20 שנה. מבחינת מזרחי, גוטמן היא השראה לכל דגמיו, כולל תמונות ובובות שלה בגודל אנושי בסטודיו. גוטמן רואה בו בן משפחה, והיא שותפה לא פעם לתהליך העבודה. למעשה, הם הצמד היחיד בישראל שמצליח לשכנע ביחסי מוזה-מעצב קלאסיים, כאלה שמערבים הערכה, עבודה משותפת ואמינות. כי בישראל, חייבים לומר, כל ההתייחסות למונח "מוזה" בתעשיית האופנה נראה בדרך כלל חלטוריסטי, שלא לומר פרובינציאלי, שלא לומר שקשוקה של טעם רע וחוסר אותנטיות.

כל פרזנטורית הופכת למוזה, ואין דיאלוג אמיתי, ארוך טווח, בין מקור ההשראה למעצב. למעשה, ברוב המקרים המוזה כאן היא טרנד.

המונח "מוזה",שסימל במיתולוגיה היוונית את האלות האחראיות ליצירה, הונמך בישראל למדרגת כוכבת ריאליטי לרגע שהופכת מקור השראה למעצב עלום. בעולם, לעומת זאת, חולקים למוזות לא מעט כבוד.

מאז צמיחתו של המונח בעולם האופנה בשנות השישים, כשאנה פיאג'י, מנהלת הקריאטיב ב"ווג" האיטלקי, הפכה למוזה המדוברת של קרל לאגרפלד, היא קיבעה מספר סטנדרטים בתחום: המוזות של מעצבי העל הן פיגורות חסרות אינטרסים, שמשמשות כתת מודע של מעצב האופנה עצמו.

תפקידן, מעבר לציפייה לעורר בו השראה, הוא גם לתת ביקורת על התוצר, ובמקביל להיות אישיות עצמאית. הראשונות שענו על הקריטריונים הללו הן לולו דה לה פאלה ובטי קאטרו, שהיו המוזות הרשמיות של איב סאן לורן.

בתפריט: צילומים, סמים קלים וקשים, קפיצות למרקש, טעם אופנתי מגובש וייעוץ בלתי פוסק למעצב התלותי. את התפתחות הקונספט ניתן לראות ביחסים בין ג'קי קנדי ומעצב הבית שלה, אולג קאסיני, בין אודרי הפבורן וז'יבנשי, ובהמשך בין במאית הקולנוע סופיה קופולה למעצב מרק ג'ייקובס, בין סטלה עמר וז'אן פול גוטייה.

ובינתיים, בישראל, המצב לא קל בכלל. קשה לשמור על זוהר, כשבסופו של דבר כולם נפגש שים בכיף לקנות קוטג' בטרנינג בסניף הקרוב של AM/PM. ועדיין , יכול להיות שהמונח "מוזה", שנש שמע קצת גדול על אוזניים מזרח תיכוניות, מקבל כאן פרשנות מחודשת.

מעבר לנינט טייב, מקרה קיצון ותוצר מובהק של ערוץ -2 שהפכה באמצעות סטיילינג מדויק של גדי אלימלך למוזה אמיתית לאישה הישראלית, ללא תיווך של מעצב אופנה - בפרויקט הנוכחי ניסינו לעמוד על הקשר הקלאסי שבין ההשראה למעצב. המוזות שמופיעות בפרויקט הזה הן קולקציה של ישראליות עדכנית ומגוונת, מיוחד לשנה הקרובה.

אז לפעמים זה עובד (כמו במקרה של מזרחי וגוטמן), לפעמים זה מצחיק לאללה (במיוחד כשגילת אנקורי חגה בסטודיו בשמלה כסופה, ומגיבה לצעקות "הנה עדית לינוביץ" מרמת אביב ג', "בציוצי "אני גרייס קלי) ולפעמים זה עממי ושמנוני כסביח, אבל אכיל גם לקהל שלא עושה עניין מאופנה (כמו במקרה של רעומה זק"ש ועינת שרוף).
 
אז אם כבר שנה חדשה, הנה כמה דוגמאות מייצגות להשראות של מעצבי אופנה מרכזיים, ליחס שלהם למוזות, ועל מי הם באמת חולמים בלילה, כשהם מפנטזים על קריירה בינלאומית. מה שנקרא, תסתכלו עליהם ותראו אותנו, לפחות עד לשנה הבאה.

מזרחי: "אנחנו כמעט 20 יחד. מעבר לזה שזו עבודה אנחנו כבר משפחה ואני מאמין שהיא תישאר לנצח מקור השראה. כשאני עושה קולקציה, אני תמיד מדמיין איך גלית פותחת או סוגרת תצוגה שלי. איך נוצרת דרמה על הבמה כשהיא נכנסת לבגד. היא יודעת להחזיק בגד. היא תמיד קולטת איפה העניין בתוך השמלה.

אני מרגיש תמיד את העוצמה שלה, את הכוח שלה. יש לה יותר כוח מדוגמנית רגילה שעושה את העבודה. יש לי שתי בובות במידות של גלית, כולל אורך הרגליים, הברכיים. כשאני עושה דגם אני מודד על הבובות וזה יושב בול.

גלית היא תמיד מקצוענית וממושמעת. אני מאמין שגם כשהיא תפסיק לעבוד, היא תישאר מקור ההשראה שלי. אתה רואה אצלה איך אישה צריכה להרגיש או להיראות כשהיא לובשת בגד. היא חלק שוטף מצורת החשיבה שלי, מביעה את דעתה, ואני משתף איתה פעולה כי אני סומך על התחושות שלה".

גוטמן: "מוזה מבחינתי זה קודם כל כבוד. זה לא משהו שתכננתי. הייתי חיילת, ועשינו צילומים וזה היה ממש מרגש לעבוד עם ספיר קופמן ודני. נהיינו מאוד קרובים. הוא חלק מהחיים שלי. אמא שלי עובדת אצלו. במהלך השנים הוא התחיל להשתמש במונח הזה, שאני המוזה שלו. שהוא רואה אותי מול העיניים שלו. אני לא יודעת מה עובר עליו, אבל זה מחמיא.

יש בדני משהו גדול מהחיים - הוא אדם שהכי שונה ממני בהכל. אנחנו מאזנים אחד את השני. אני נורא אוהבת דברים קלאסיים ונקיים. מתעצבנת על הכלות, סיבוב ב'. עץ אשוח. הוא נותן לי קצת לרחף מעל הקרקע. אנחנו מתייעצים לא מעט על הדגמים, גם במהלך הצילומים אני מעירה. אבל בקטנות. זה לגמרי שלו. החשיבה היא משותפת, אבל העיצובים שלו. מעצבים, הראש שלהם עובד אחרת. מה אני אעשה שהוא בחר אותי כמקור השראה?".

מזרחי: "לא הייתי מחליף את גלית באף שחקנית אחרת בעולם. אפילו שהיא אומרת שזה פאתטי שבגילה היא מצטלמת בשמלות כלה. אני כל פעם אומר לה שכשהיא תפרוש אני אחריה. יכול להיות שאם לא היה בינינו מצב של חברות זה היה אחרת. אני מעריץ כל תנועה שלה, כל זווית שלה. גם כשהיא הכי קז'ואל, ההתנהלות שלה מול הילדים, בזוגיות".

גוטמן: "מקור ההשראה שלי הוא שמעון פרס, שהוא בעינייי הכי חכם, יציב ונאמן. ברמה האופנתית? כשהתחלתי, המוזה שלי היתה ספיר קופמן. לגמרי. היא היתה אחת הכי יפות להתעלף שהיו כאן, והיה בה משהו נורא יציב. אני מצלמת עכשיו טלנובלה חדשה שנקראת "נשות הטייסים" ומיועדת לערוץ 10. דמייני אותי בתור אשת מפקד טייסת. אבל האמת? בחיים האישיים, אני באמת רק רוצה שיהיה בסדר. אני לא מחפשת יותר מזה. את הפנטזיות תשאירי לדני מזרחי".

פרץ: "בשבילי, מוזה לא חיבת להיות דוגמנית או שחקנית. אתה יכול להיות ביקנעם עילית והמוזה תהיה מדריכה שלך. אטיטיוד זה יותר מוזה מאשר מראה. מוזה יכולה להיות משהו רגעי. דנה פרימן פשוט באה לקחת שמלה ואמרתי לה בשיא הספונטניות, 'בואי תמדדי לי משהו'. וזה היה מדהים. באותו רגע החלטתי שהיא תצטלם לקולקציה הקרובה.

בדנה יש משהו חייזרי במובן הטוב שלה של המילה, כי בעצם היא מאוד ארצית. יש משהו צורם לטובה בזה שאני רואה אותה במועדונים בעיר, ליד בנות בג'ינס עם לוק שנראה נורא נכון, עם חולצות משי סגורות כאלו. במראה ובסטייל שלה יש משהו מגניב בלי להתאמץ".

פרימן : "מוזה בעיניי לא חייבת להיות נקבה, אלא כל מצב או אדם שמספיק אופנתי כדי לעורר תגובה רגשית ויצירתית. קלואי סוויני, בעיניי, היא אייקון אופנה, עם אישיות ולא רק פרצוף. ברלין מעוררת אצלי השראה דווקא בגלל שהיא אפרורית וחדגונית שאני מרגישה שצריך להוסיף לה משהו.

יוסף הוא חבר והוא מעורר אצלי השראה ברמה העסקית והיצירתית. השיחות שלנו תמיד סובבות על בגדים, אנשים, יופי ואסתטיקה. והוא גם נורא מצחיק. והומור בעיניי זה מקור להשראה".

פרץ: "יש לי עוד מוזות. מלאני פרס היא משהו שקשה לתאר במילים. ויש גם השראות רגעיות: דנה ספקטור, למשל, מדליקה אותי עכשיו נורא. היא דעתנית וחריפה, כל כך שנונה שגדלות לי צנוניות על הראש. סופר כוחנית וגם סופר נשית. בילדות זו היתה אמא שלי, שבעיניי היתה היפה בנשים, מתוקתקת, עם יופי מרוקאי אמיתי. ובעולם, מוניקה בלוצ'י.

אישה שיש בה משהו מדהים, שמעיפה לך את הוונטיל. המוזות הכי מטריפות הן האמזונות, שכרתו שד כדי להילחם. אבל בנות לא מבינות אותי. לוותר על ציצי? עד כאן?!.

פרימן : "אני אוהבת אופנה אבל לא רק. מתעניינת בהרבה דברים אחרים. כל שנה אני מקווה להגיע ליותר הישגים ולפעמים אני מתאכזבת מעצמי. נשאבת לדברים אחרים. וכל שנה אני רוצה לעשות את המיליון הראשון שלי וזה לא קורה. ועדיין לא ויתרתי. מצד שני, אני יודעת שלעולם לא ארוויח מיליון, אבל זה משהו שלא בא לי לוותר עליו.

אם אני יכולה להתחמק בראש השנה מכל התחייבות חגיגית, זה מה שאני אעשה. אני מעדיפה פשוט לסגור את עצמי בבית עם מקבץ אנשים וחפצים. זו השראה לחגים בעיניי".

בצלאל: "מוזה בשבילי היא השראה וסוג של דיווה, שיש בה משהו לא ארצי, לא מציאותי. בארץ את באמת יכולה למצוא את המוזה שלך גם במכולת, מה שהופך אותה ליותר נגישה אבל בעיניי גם מנמיך אותה. מוזה לא קשורה לכסף. יש בה משהו מעבר. אני מצלמת רק דוגמניות אנונימיות, כי זה יותר מסקרן אותי. עם יבגניה זו לא חברות.

על הבמה יש משהו במימיקה, באישיות ובאינטונציה שלה שהופך אותה למין חנה רובינא כזאת. ובגלל שאני אוהבת נוסטלגיה זה מקום שמעניין אותי. אודרי הפבורן היא שחקנית וגם אישיות ואני מתחברת ללוק שלה. ג'קי קנדי הפכה לאושיית אופנה ודמות לחיקוי. גווינת פאלטרו היא בעיניי מקסימה, יש בה שיקיות יחד עם אצילות ועדינות. וגם מדונה. היא סוג של דיווה. מאוד מוקפדת, המון סגנון. אני אוהבת איך שהיא נראית בשנים האחרונות. לא באייטיז עם כל החזיות והרשת".

דודינה: "מוזה זה משהו אישי שנותן השראה. בעיניי זה מסמל פיוט. כשהייתי קטנה הערצתי שחקן מאוד מפורסם בשם אולג דאל, שבגללו התחילה ההתעניינות שלי בתאטרון. ההצגה של פיטר ברוק 'האיש שחשב שאשתו היא כובע' גרמה לי לאושר מאוד גדול. זה נשאר לי בזיכרון. או סרטים של אמיר קוסטוריצה.

ההשראה הכי גדולה שלי הוא אבי בנימין, המוזיקאי של גשר, שהוא מוזה תמידית. מספיק לי להקשיב למוזיקה שלו וישר אני משחקת. זה מה שגורם לי לפרוש כנפיים על הבמה".

בצלאל: "משהו חדש גורם לי להרגיש חגיגית. אני אוהבת את זה גם בערב החג. יש לי צורך גם שזה יהיה משהו בהיר. שיהיה נקי. ושיהיה קז'ואל פלוס. אני עושה חשבון נפש בסוף כל שנה, ודי מרוצה מאיך שהתפתחתי. אני מקווה שזה יהיה הכיוון גם השנה, למרות שנורא בא לי לעצור, אבל יש בי איזה רצון להמשיך להתפתח, להישאר במירוץ. הרבה פעמים אני מעדיפה את זה על איזון".

דודינה: "לשנה הבאה אני מאחלת להגיע להרמוניה עם עצמי. שלווה. זה לא מצב תמידי אצלי, אבל כשמגיעים לשם זו יכולה להיות חגיגה. יש לי כמה חלומות אבל הם לא מתגשמים בדרך כלל. בואי נגיד שאין לי הבטחות לעצמי מהסוג של להפסיק לעשן. אני לא מבטיחה לעצמי דברים שאני לא יכולה לעמוד בהם".

סלמה: "יש כאן נשים, שחקניות, דוגמניות או הומלסיות, שנותנות לך השראה. מבחינתי מוזה זה אדם שמטריף אותך, מעצבן אותך, מגעיל אותך, מפרה אותך. זה אדם שלוחץ לך על כפתורים מסוימים. איך את מתרגמת את זה, זה כבר עניין שלך. אני מנסה לתרגם את זה לשמלה היסטרית. אין חוקים בעינייי להשראה: ויקי קנפו היתה מוזה שלי. אני זוכר את הקמפיין שבו היא הצטלמה ערומה ואמרתי 'וואללה, יש נשים שנראות ככה והגוף שלהן הוא בפרופורציות כאלה?' עשיתי בהשראתה כמה שמלות עם חיתוכים שהתאימו לאישה בשלה ועסיסית.

מוזה זה אדם שנמצא איתך ובצלך. הוא לא חשוף. יש מעצבים שמקבלים השראה מרוקמת החרוזים שלהם, מסבתא שלהם. כדי שזה יהיה סקסי הם לוקחים מישהי מפורסמת או ווירדית.

את עדן אני מכיר מימי MTV. היא סופר קול. גם גילת אנקורי היא מוזה. היא הסנדקית של הבן שלי. או נעמי שמר, נורית גלרון. בעולם אני אוהב את ג'ליאן מור. היא סקסית, מוכשרת ויפה, והיא לא מדויקת. לא יפה לפי המוסכמות הרגילות".

הראל: "טום ואני מכירים כבר שנים. הוא תמיד מנסה להוציא ממני משהו נשי ומחמיא, והוא מאוד ישיר. תמיד אומר את האמת. למשל, שאני חסרת סטייל לחלוטין. נגיד שיש איזה אירוע שהתלבשתי בלי עזרתו, אז כל מה שיש לו להגיד על זה זה 'חבל'. הוא סוג של מרוקאי פולנייה. כשהייתי ב-MTV ז'אן פול גוטייה ראה אותי ואמר שהוא רוצה לשלוח בגדים רק לעדן כי הוא אוהב את האנרגיות שלי. זה מאוד משמח ומרגש, יש שם הבנה לדמות.

בארץ זה יותר עניין של יחסים אישיים - מעצב שמתחבר לבחורה כזו או אחרת ממקום של חברות ואז מגיעה גם ההשראה. כשטום עובד על ליין מסוים הוא מבקש ממני לבוא, אני מודדת את הבגדים ונותנת הערות. אין ספק שזה יותר קל למעצב שאישה שהוא מעריך מודדת את הבגדים ואומרת לו מה היא חושבת. כאן גם הכוכבות לובשות טרנינג. לא מתוקתקות. בארץ זה שכונה, וממש אין לי בעיה עם זה".

סלמה: "לשנה הקרובה אני לא מתכנן דברים חגיגיים. כרגיל: לעשות מלא בוטוקס, לרזות 15 קילו ולפתוח עוד שתי חנויות לפחות. ולעצב בגדים אורגניים לתינוקות.

הראל: "אני לא מאלו שקונות בגדים חדשים לחג כי תוך שנייה הילדים שלי מטנפים אותם. חגיגיות בעיניי זה משפחתיות. מה שכן, אני מאוד אוהבת לצלם, וטום ואני מתכננים שהשנה אני אצלם לו את הקולקציה. אבל זה תלוי ברמת הביטחון שלי. זה לא סתם לבוא לתקתק. עוד מעט תעלה "מהדורת השבט", התוכנית שמלווה את "הישרדות". ואגב , לחיות עם טום כסטייליסט ומעצב זה כמו לחיות ב-הישרדות", רק בלי בגדי ים ותולעים.

קסוטו: "מוזה היא מישהי שאני חושבת עליה וחושבת מה הייתי רוצה לראות שהיא עונדת. אפרת מאוד נועזת, היא מוכנה לכל דבר, מאוד יצירתית בלוק, בעשייה שלה. התחברתי אליה קודם כל מהמוזיקה, ומשם הכל צמח. היא מגיעה אליי המון, היא קצת מבקרת, יש סיעור מוחות.

הקולקציה של הציפורים היא ממש אפרת - כי היא מתחברת לזה מבחינת הקול, וגם כי היא משוחררת לגמרי מכבלי החברה, מה מותר או אסור. אפרת היא מעבר לפרזנטורית. אני תמיד חושבת עליה וזה תמיד קיצוני ומזה נולדת קולקציה. לפעמים היא גם מצטלמת עם זה. חוץ ממנה אני נורא אוהבת את פנלופה קרוז. היא אישה חזקה, כריזמטית ויפה בעיניי. כשהיא משחקת אני בוכה".

גוש: "אני לא רואה את עצמי כמוזה, אבל אני גם לא רואה את עצמי כאייקון אופנה, כמו שכתבו עליי. זה היה מפתיע. אני מבחינתי תמיד התלבשתי ככה. אין לי אובססיה לפאשן. אני אוהבת את זה. פשוט מהרגע הראשון היה דיבור על איך שאני נראית. על התספורת, על האודם, על הבגדים. ומשם זה הגיע לאפרת ולתכשיטים שלה, שאני מאוד מפרגנת להם.

אני גם לא כזו שמצטלמת למשהו ולא לובשת אותו אחר כך. ביני לבין אפרת היה חיבור מיוחד. אני אוהבת את התכשיטים שלה, ולובשת אותם כל הזמן, זה חלק ממני. אני אוהבת למתוח את הגבולות, וזה התאים לה. אני חושבת שזה גם עובר בחלק מהעיצובים. מבחינתי העבודה איתה זה עוד מקום להתבטא, ונראה לי הגיוני לשים תכשיט או להתלבש כמו מה שבא לי להקרין באותו יום. זה מין מקום להגשים את הפנטזיות שלי".

קסוטו: "אפרת היא אדם מאוד מצחיק. שתינו אסטרונאוטיות ששוכחות דברים. היא תמיד מלהגת בהופעות עם הקהל, ופעם בהופעה היא הודתה לכמה אנשים, ואמרה שצריך הרבה קסוטו כדי להיראות ככה. למזלי היה חושך אז לא הייתי צריכה להתחבא מתחת לשולחן כשהיא אמרה את זה. אני מתכננת לעשות עם אפרת את הקמפיין הבא. מעבר לזה אין לי תוכניות מיוחדות. אני לא אדם של חגים וחגיגיות. אני לא אדם טקסי, ראש השנה זה כולה ארוחה ואז אני נוסעת לטיול עם בן זוגי. ארוחה וחופש. אין יותר חגיגי מזה בעיניי".

גוש: "הרבה פעמים תכשיט או בגד הם הזדמנות להמציא את עצמי מחדש כל יום וזה עושה מצב רוח טוב להתלבש טוב. אני לא מתחברת לרוב המותגים. הייתה לי הצעה מחברת אופנה גדולה שהיא נוראית בעיניי, ולא לקחתי. זה סתם יגרום לי להרגיש זולה, ומה אני אעשה עם הכסף? אקנה עוד בגדים".

זק"ש: "מוזה היא השראה, מה שאת רואה לנגד עינייך, היא האבטיפוס של הדברים שאת עושה. יש מוזה ישראלית, יש מוזה הוליוודית. בארץ שלנו יש נשים שעושות משהו מעורר השראה. לנו הן אולי נראות מושגות, אבל לא לאנשים מהיישוב. מה שעינת נותנת לי זה בעיקר השמחה האינסופית והיכולת לרתק אנשים.

גם העשייה שלי היא לשמח אנשים. לכן גם הרבי מברסלב הוא מוזה בשבילי כי הוא מייצג שמחה. עינת מאוד שותפה לתהליך העבודה: היא מאוד אוהבת מחשופים ודברים נשיים, לא תחפושות. אני מקשיבה לה כי אני יודעת שגם הלקוחה שלי רוצה את זה".

שרוף: "רעומה מתחברת אצלי לישראליות, לנשיות, לגיל. יש משהו בעובדה שקשה לנשים להילחם ולעבוד ולשרוד, ולזה אני מתחברת. אנחנו לא חברות, אבל לדעתי נהיה. הכרנו אחרי ששמעתי עליה ונוצר חיבור בינינו חזק. על המפגש הראשון היא הראתה לי איזו שמלה, ואמרתי לה שהייתי עושה יותר מחשוף.

היא עושה מה שתמיד חלמתי עליו. אני רואה איך אנשים מתלבשים לאירועים, כמה הם מתאמצים, ואז זה לא נראה טוב. אני מחפשת בדים קלים, נוחים, כמה שפחות כפתורים ולהזיע. והיא מבינה אותי. בהופעה הבאה אני אעלה את רעומה על שולחן, ואז היא תבין מה טוב בשבילי מבחינת לבוש. זה יכול לתת לה השראה לעוד רעיונות לבגדים.

זק"ש:"'דגם עינת', שהוא דגם חדש שלי, נעשה בהשראתה. בד ג'ינס סריג, שהוא רך ונשפך ועדיין ג'ינס ומעוטר בפספול של נמר, שהוא גם מאוד טרנדי ויש בו משהו סקסי. אני חושבת שכולנו קצת נמרות, במובן האסרטיבי הסקסי של המילה.

אני רואה את עינת רוקדת על שולחנות ואני רוצה לעשות לה גינס שיהיה נוח ולא תציץ לה הבטן. לשנה הבאה אני ועינת מתכננות לעשות קולקציה יחד, שתאפיין אותה. פריטים מאוד נוחים, פרקטיים ונשיים, שאפשר לרקוד איתם על שולחנות".

שרוף: "אני מקבלת השראה כשאני מגיעה להופעה ומחפשת בקהל איש או אישה עם עיניים טובות. במוזיקה, ההשראה שלי היא דולי פרטון, שהיא נורא חזקה על הבמה. אצל דולי, לא משנה כמה ציצים יש לה. יש לה הומור ומה שחשוב לה זה לעשות שמח לקהל. ויש לה הומור. גם אצלי, התכנסות של אנשים עושה לי שמח. לא להתבייש בישראליות שלך. אולי לעלות על שולחן בערב ראש השנה. למה לא?".

גרשון: "אני קצת נרתעת מהמילה מוזה, כי זה נשמע גדול מדי על הישראליות. די נו, אין כאן ג'קי קנדי או מדונה. מוזה בעיניי היא משהו שאתה מתחבר אליו במקומות מסוימים. אני וגילת מאותה שכבת גיל. אנחנו לא חברות, אבל מכירות שנים מאירועים חברתיים. היא מייצגת בעיניי משהו תמידי.

היא אנרגטית מאוד, אלגנטית, היא לעולם לא תהיה קורבן אופנה. באופן טבעי, נשים בגילאים מסוימים רוצות להיראות טבעי, אבל הופכות לקורבנות אופנה. ואז את מוצאת אותן במיני והתוצאה גרועה. אני מייצגת משהו לא מאופק, בומבסטי. גילת מאוד נשית בעיניי. הולכת עם מה שהולם אותה. היא לא מהמתאמצות".

אנקורי: "אני לא רואה את עצמי כמוזה. אני חושבת שאני מייצגת נשים מעל גיל 50 שעובדות ומצליחות ולא נותנות לגיל להפריע אלא להיפך. אני תמיד מספרת בגאווה מה הגיל שלי. ואני חושבת שנשארתי רלוונטית. מה שלא קרה להרבה. אני מאוד אוהבת אופנה ישראלית ואני מאוד מפרגנת. כבר היו לי חיבורים חזקים מאוד עם יוסף, רונן חן וטום סלמה. אנשים שאומרים 'חשבתי עלייך כשעשיתי את זה'.

הכל התחיל ב'רמת אביב ג'', שם שיחקתי דמות נשית חזקה בת 40. זה מצחיק להגיד, אבל אז נוצר סביבי דימוי של כוח. אני עובדת המון בצילומים אבל משתדלת לא לצאת פאתטית. בשמלה של רזיאלה, למשל, הרגשתי כמו מלכה. התחפשתי. כשאני מצטלמת אני לא רוצה שמלה שחורה קטנה. בצילומים כאן ישר התחלתי לרקוד. נכנסתי לדמות".

גרשון: "זה קצת פלצני להגיד, אבל אני מאוד אוהבת את מירי מסיקה, מאוד אוהבת איך שהיא נראית, יש לה כוח בפנים. אני לא אתחבר לילדה בת 16 והיא לא תתחבר לבגדים שלי. גילת היא שורדת כזו במקצוע, וכך גם אני. אני אוהבת את נעמי קמפבל, שהיא הכי וואו, הכי דרמטית. מעניין
דווקא להלביש עליה משהו שקט. גם קתרין זיטה ג'ונס מאוד חזקה ועם נוכחות.

אני לא אוהבת את כל הבלונדיניות האלה. אבל אני אוהבת חגיגיות. לבן מסמל חגיגיות - בחולצה ובמפת שולחן. אז לשנה הבאה אני מאחלת הרבה לבן ושכולנו נהיה בריאים".

אנקורי: "אמא שלי, שהיום בת 81, והיא האישה הכי זורמת שאפשר לתאר ולא לוקחת ללב. לקח לי שנים ללמוד להיות כמוה. היה רגע מכונן בחיי, כשביום שהתחתנתי, שנייה לפני שהיא עלתה להתלבש, הפריעו לה, והקטע שהיא לא התעצבנה. אנחנו הרבה פעמים בוחרים להיעלב. הייתי צריכה לעבוד על עצמי כדי להיות כמוה.

אצל אמא שלי מכל דבר עושים חגיגה. במקום ארוחה, יש ארוחה מפוארת. במקום ארוחת בוקר, תהיה ארוחת בוקר חגיגית בפרסקו וצלחת גבינות. זו ההשראה שלי, שהחיים הם חגיגה, אבל אתה זה שמחליט לעשות אותם כאלה. את ראש השנה נחגוג בכינוס משפחתי. ושמפניה. אני אומרת שיום שמתחיל עם שמפניה חייב להיות יום טוב".