אפשר להניח בוודאות, שאיש מהמפגינים לא קנה ממילא באף אחת מן החנויות האלה, ולמרבה הצער החרם שיטילו על בעלי הרשתות לא יפגע ולו כהוא זה ברווחיהן. ועם זאת, הם חוד החנית החשוב של האזרחים המעטים בישראל הנאבקים על זכויות אדם. רובם גם הפגינו, בוודאי, נגד גירוש ילדי העובדים הזרים.

אלא שהפער בין המאבק הזה לבין המציאות הישראלית נהפך בשנים האחרונות לתהום פעורה. בעצם המאבק - שנחל הצלחה יחסית - נגד גירוש הילדים יש כבר אלמנטים של תבוסה. כי עיני הילדים העצובות, העברית היפה שבפיהם ותחינתם המנומסת הצטלמו טוב כל כך, שאפילו לשרי הממשלה היה קשה לעמוד בפני הרחמים שהם עוררו בקרב הציבור. בינתיים הם יישארו אפוא, מפוחדים וחסרי ישע, עד גל הגירוש הבא. אמנם ברור, שלא רק הילדים זכאים שייאבקו למען זכויותיהם, אבל הם, מה לעשות, אטרקטיוויים יותר מבחינה תקשורתית, ואילו רווק שחור בן 30, נניח, לא מעניין איש.

מה הקשר בין אלה לבין הבנגלדשים, ההודים, הסינים והנפאלים הישנים על מיטות מפורעשות, אוכלים עוף שותת דם ועובדים עד צאת נשמתם, לאחר שדרכונם נלקח וכבודם העצמי וזכויות האנוש שלהם נרמסו במפעל "הלבשת מוסא" באירביד, שמפעיליו האמיתיים הם ישראלים? ובכן, יש קשר פשוט, שאפשר לכנותו "החצר האחורית".

כי מה שנחשף באירביד איננו רק חלק מהרעה החולה שמייצרת הגלובליזציה, אלא הצצה אל החצר האחורית המוכחשת של הכלכלה הישראלית, שבניגוד לכלכלות אחרות לא צריכה להרחיק כדי לייצר את מוצרי הצריכה והמותגים שלה, ועד לא מזמן גם לא נאלצה לייבא עבדים. 40 שנה כמעט הסתמכה הכלכלה הישראלית המפוארת על החצר האחורית הקרובה מאוד - השטחים הכבושים.

כשהעבודה הזולה נגישה כל כך, באה בבוקר ונעלמת בערב, קל מאוד להכחיש את קיומם האנושי של האנשים שבונים בתים, מנקים רחובות ודירות, שוטפים כלים במסעדות ומטפחים גינות. על הקלות הזאת הקל עוד יותר סולם הערכים המתנחלי, הרואה בפלסטינים את תחתית הקיום האנושי. זה חילחל במהירות נוחה אל התודעה בתחומי הקו הירוק, ולכן קל כל כך לבנימין נתניהו למכור את ה"שלום הכלכלי" שלו ולשווק תמונת גן עדן מזויפת ברמאללה. גירוש הזרים מחוץ לתחומי גדרה-חדרה הוא צדה השני של אותה מטבע.

ברגע כשחל שיבוש בחצר האחורית, והתעשיינים, הקבלנים והחקלאים הישראלים הפסידו בתחרות מול השוק הגלובלי הזול - חיפשו כאן חצר אחורית חדשה, ומצאו אותה בשני מקומות: התעשיינים - בירדן, והקבלנים והחקלאים - בעובדים הזרים ה"חוקיים", הנהפכים לעבדים מסתתרים. אבל מסתבר שירדן כשלעצמה לא זולה מספיק, ולכן נוצר הסידור החדש, שפועל ב"הלבשת מוסא" ופותח חצר אחורית בתוך החצר האחורית.

נכון. חשוב להפגין נגדם. גם להחרים את מוצריהם. אבל חשוב יותר להבין מהי הסכנה האמיתית הגלומה בפעילותם. באותה קלות שבה חילחלו ערכי המתנחלים אל תוך הקו הירוק, מחלחלים לכאן ערכיהם של עושקי העבדים. מה שמפריע להם לייצר טי שירט זולה לכל אזרח הם חוקי העבודה בישראל, ויותר מזה - העבודה המאורגנת. לא נותנים לנו להתפרנס כאן, הם יגידו. העבודה יקרה והמסים כבדים, אין ברירה. הדברים צפויים וידועים, כי כל חצר אחורית, בכל שלב ותחום בהיסטוריה, חילחלה בחדווה אל הזרם המרכזי. עוד תראו כמה מהר יופנם השיח הזה, מנומק בטיעונים כמו חירותו של העובד לבחור באי-התאגדות ובתנאים מחפירים (מה, אתם מעדיפים אבטלה?), בקרב אנשי כלכלה ישראלים.