המושג סדנת יזע (Sweatshop) שעד כה התקשר למדינות אסיה הרחוקות ולמותגים בינלאומיים כמו נייק, נקלט גם בישראל. לעיתון "הארץ" נודע כי שני יזמים ישראלים מפעילים סדנת יזע בירדן המייצרת ביגוד למותגים ישראליים מובילים כמו "אירית", "בוניטה", "ג'אמפ" ו"פשוט". מהחברות בוניטה ופשוט נמסר כי אינן מכירות את המפעל או עובדות עמו. חברות אירית וג'אמפ בחרו שלא להגיב.

דו"ח שחיבר ארגון NLC (ועד דיני העבודה האמריקאי) שהגיע לידי "הארץ" טוען כי במפעל ייצור הבגדים "הלבשת מוסא" הממוקם בירדן, מועסקים עובדים "בתנאים בלתי אנושיים". לפי הדו"ח שהועבר לארגון "קו לעובד" מדובר באחד הסודות השמורים בתעשיית הביגוד הישראלית. הדו"ח מבהיר כי מחיר הייצור הזול של המותגים הישראליים הוא מחיר יקר מאוד בכל הנוגע לזכויות העובדים במפעל "הלבשת מוסא".

מפעל "הלבשת מוסא" הנמצא בבעלות היזמים ז'ק בראון ומשה כהן המתגוררים בתל אביב, פועל באזור התעשייה אל חסאן בעיר אירביד שבירדן. השניים מעסיקים במפעל בסך הכל 209 איש - 132 מבנגלדש, 49 מהודו ו-27 מירדן. בעבר עבדו במקום גם פועלים מסין, סרילנקה ונפאל. כולם הגיעו למפעל במטרה אחת: להרוויח כמה שיותר כסף כדי לשלוח כסף למשפחותיהם. זאת במקביל להתחייבותם לפרוע חוב שמקורו ברכישת חוזה העבודה לשלוש שנים בירדן.
דו"ח: מפעל ביגוד ישראלי בירדן מעסיק פועלים בתנאי עבדות - הלבשת מוסא - מפעל - בגדים - אופנה - אירית - IRIT - עבדות - בוניטה
דו"ח: מפעל ביגוד ישראלי בירדן מעסיק פועלים בתנאי עבדות - הלבשת מוסא - מפעל - בגדים - אופנה - אירית - IRIT - עבדות - בוניטהפועלים במפעל 'הלבשת מוסא' בירדן
תצלום: The National Labor Committee
דו"ח: מפעל ביגוד ישראלי בירדן מעסיק פועלים בתנאי עבדות - הלבשת מוסא - מפעל - בגדים - אופנה - אירית - IRIT - עבדות - בוניטה
דו"ח: מפעל ביגוד ישראלי בירדן מעסיק פועלים בתנאי עבדות - הלבשת מוסא - מפעל - בגדים - אופנה - אירית - IRIT - עבדות - בוניטה

מהדו"ח עולה תמונה קשה של שגרה בלתי אנושית כבר מהיום הראשון לבואם של העובדים. עם הגיעם למפעל, ההנהלה לוקחת מהם את דרכוניהם, לעתים אף למשך כל שלוש שנות עבודתם במקום. עובדים שהעזו לבקש בחזרה את דרכוניהם או לפחות צילום שלהם, סורבו - פעולה זו אינה חוקית ונחשבת להפרה חמורה של זכויות אדם. בראון טען אתמול כי "הדו"ח שקרי לחלוטין".

תנאי עבדות לכל דבר

הדו"ח מדגיש כי תנאי העבודה במפעל הם תנאי עבדות לכל דבר. עד דצמבר 2008, עת פקד משבר כלכלי את המפעל, נעה משמרת ממוצעת במפעל בין 12.5 ל-13.5 שעות עבודה ביום, כולל חגים לאומיים בירדן וכן יום שישי, שעל פי חוזה העבודה היה אמור להיות היום החופשי של העובדים. לאחר דצמבר, ההנהלה החלה להגביר את קצב הייצור במפעל. כך לדוגמה, תופרים שהשלימו 30 פריטים בשעה, נדרשו להשלים 40 פריטים.

מחברי הדו"ח הדגישו כי גם לפני המשבר הכלכלי השעות הנוספות היו חובה והעובדים הוכרחו לעבוד שבעה ימים בשבוע. כל מי שהעז להחמיץ משמרת נענש בהפחתת שניים או שלושה ימי עבודה משכרו העומד על 230 דולר בלבד. "הציבור חייב לדעת כי למוצרים יש גם מחיר אנושי כבד ביותר" אומר ד"ר רועי וגנר, מ"קו לעובד".

ד"ר וגנר הוסיף כי "המרדף אחרי הוזלת הייצור כרוך פעמים רבות בפגיעה בזכויות אדם. את המחיר משלמים גם העובדים בארץ שעבודתם נלקחה וגם העובדים ה"זולים" המייצרים סחורה במקומות בהם קל יותר להתעמר בהם. האחריות אינה רק של החברה המייצרת את המוצר אלא גם של החברות וגם של הצרכנים".

תנאי המגורים במפעל - "בלתי אנושיים"

ועד דיני העבודה האמריקאי פירט את תנאי המגורים ה"בלתי אנושיים" השוררים במקום: בחדרים הקטנים, בהם שורצים פשפשים מצטופפים יחד עשרה עובדים הישנים על דרגשי קומתיים; במקום אין מקלחות ויש אספקת מים שעה או שעתיים בלבד בשעות הלילה; עובדים המעוניינים לשתות או להתקלח, נדרשים לאגור מים בבקבוקי פלסטיק ישנים. כשהעובדים אזרו עוז ותבעו גישה למים, הזהיר אותם המנהל במקום, כי אם ימשיכו לדרוש זאת הוא יחתוך את איבר מינם.

בנוסף, על אף מזג האוויר הקר - הטמפרטורות יורדות לעתים מתחת לאפס מעלות - והעובדה שגג המגורים דולף, לא ניתן היה למצוא בחדרים גופי חימום או אפילו מים חמים. זאת, עד שהעובדים שלא הצליחו לסבול את הקור העז בלילות, ערכו מגבית ורכשו בעצמם כמה תנורי חימום. השירותים במקום מלוכלכים, חסרי דלתות ותאורה.

בשר נוטף דם לארוחת ערב

עובדים במקום סיפרו למחברי הדו"ח כי תחושת הרעב הפכה לתחושה שגרתית למדי. לארוחת בוקר, כך סיפרו, הם מקבלים פיתה וכוס תה ובערב חתיכת בשר חצי מבושל או עופות נוטפי דם. מיותר לציין כי מי שמבקש תוספת נדחה על הסף. ברוב שעות היום, הדגישו, הם עובדים במצב של רעב.

בחודש יוני התרעמו העובדים על היעדר מי שתייה ורחצה, על התפוקות הנדרשות בזמן קצר ועל תנאי העבודה הקשים, דבר שהוביל לכתיבת הדו"ח. העובדים ביקשו במהלך החודש כי ישופרו תנאיהם וכשזה לא עזר הם פנו לבית דין לעבודה שהודיע להם, ללא דיון, כי אם לא יחזרו לעבודה הם ייקנסו. פנייתם למשטרה בעניין הסתיימה באלימות קשה כלפיהם.

בעלי המפעל: ארגוני זכויות האדם שיקרו

אחד מבעלי המפעל, ז'ק בראון, טען אתמול כי המציאות שונה לגמרי: "הדו"ח הזה שקרי לחלוטין. העובדים שבתו מסיבה שאני לא יודע מהי. בעקבות זאת הגיעו ארגוני זכויות אדם והעובדים שיקרו כשכל טענה הוכחה אחרת".

לדבריו, העובדים "הרביצו לקונסול הבנגלי וכן לשוטרים שניסו לדבר אתם. התנאים שמקבלים אצלנו, הן מבחינת עבודה והן מבחינת מגורים ואוכל הם מעל ומעבר. תמיד שילמנו להם מה שצריך, הם מרוויחים שכר מזערי אז את הכלום הזה לא נשלם?!".

תגובות החברות

מהנהלת בוניטה נמסר כי "אנו לא עובדים עם חברה זו".

קובי חייט בעלי רשת "פשוט" מסר: "אני לא מכיר את המקום כי אנו עובדים דרך קבלן משנה שלוקח ממני חומר, מייצר בירדן ומחזיר בגדים. מימיי לא הייתי שם ואני לא יודע למי נותנים את העבודה, כך שקשה להתייחס לטענות".

חברות אירית וג'אמפ בחרו שלא להגיב.

הארגון שחשף את המפעל נלחם בניצול עובדים בכל רחבי העולם

ה-NLC הינו ארגון אמריקאי גדול הפועל להגנה על זכויות עובדים ברחבי העולם, הנפגעים מהשלכות עידן הגלובליזציה. ה-NLC שם לו למטרה לחשוף הפרות חוקי עבודה ופגיעה בזכויות אדם בכל העולם ובמיוחד במדינות להן הסכמי סחר עם ארה"ב. עד היום, הוציא הארגון 54 דו"חות המתייחסים למפעלים ירדניים, 76 דו"חות הנוגעים למפעלים סיניים ועוד רבים אחרים השופכים אור על פעילות מפעלים נצלניים ברחבי העולם. גם בישראל פעל ה-NLC. ב-1997 פנה הארגון ל"קו לעובד" על מנת שזה יסייע לו בבחינת אכיפת חוקי העבודה בכל הנוגע לעובדים הסיניים בחברות הבנייה. פעילות הארגון המשותפת לקו לעובד הובילה לתביעות רבות מצד העובדים הזרים בנוגע לזכויותיהם ולהצלחות רבות בשיפור מצב העובדים הסיניים בפרויקט בניית הבסיסים האמריקאיים.