בחודש פברואר האחרון דיווח הניו יורק מגזין, שג'ינס של בלמיין במחיר 1,500 דולר, הפך ללהיט היסטרי והוא נמכר בקצב יוצא דופן. זה קרה בדיוק בחודש שנחשב על ידי רבים לשיא ההאטה הכלכלית בשוק (והג'ינס הזה דווקא נמצא בטווח המחירים הנמוך של הקולקציה, שמגיע גם עד 22,000 דולר לשמלה).

לא הנתונים האלה לבדם עשויים להצביע על הצלחת המותג הזה. באופנה, הצלחה נמדדת פעמים רבות ביכולת ליצור טרנדים ולהשפיע על טעמם של ההמונים ומקורות בתעשיית האופנה מדווחים כי הקולקציות של בלמיין הן מהמועתקות ביותר ברשתות האופנה בעונה החולפת. בסיקור המגמות לסתיו הבא, בגיליון יולי של ELLE האמריקני, מצוין את בית האופנה בכל אחד מהעמודים.

איך הפך מותג שהוקם לתחייה בסוף 2005, עם טווח מחירים בלתי נתפס, גם בהשוואה לבתי אופנה יוקרתיים אחרים, למושא התשוקה ולמייצר הרחש התקשורתי הגדול של השנה החולפת?

לצד כריסטובל באלנסיאגה וכריסטיאן דיור, הלביש פייר בלמיין בשנות הארבעים המאוחרות, כוכבות כמו בריז'יט בארדו ומרלן דיטריך, בסגנון נשי ורך, ונחשב לאחד מענקי האופנה הצרפתית. בלמיין עצמו מת בשנת 1982, אך הבאים אחריו, ביניהם אוסקר דה לה רנטה, לא הצליחו לשחזר את ההצלחה. ב-2003 נקלע בית האופנה לקשיים כלכליים והכריז על פשיטת רגל, עד להתאוששות של 2005. כריסטוף דקרנין, שעיצב עבור "פאקו ראבן", מונה למנהל הקריאטיבי ומלכתחילה היה ברור, שמדובר בכיוון חדש לחלוטין.

ההשוואה בין כריסטוף דקרנין להדי סלימן, שהקים את "דיור הום" בתחילת העשור, כמעט ומתבקשת. שניהם הגיעו לבית אופנה אלגנטי, ושינו את הכיוון העיצובי שלו, תוך חיבור לגלאם רוק ולמוטיבים מתרבות השוליים המלווה אותו.