אחת הבנות שמסייעות בהתאמת הגזרה והצבע שואלת אותי אם עוד יש מקום
באזור הבטן. אני מותחת את המכנסיים ומראה לה שיש המון מקום. "קחי מידה
יותר קטנה," היא פוסקת. לא, אתם לא מסוגלים לתאר לעצמכם את נשגבותו של
הרגע בשבילי. שתבינו שמדובר במישהי שלובשת ביום טוב מידה 46 בצל. מידה
יותר קטנה, מואה?
עכשיו הולכים כל מיני סוגים של תרפיות - תרפיה בדיבור, תרפיה
בתיאטרון, תרפיה בספרות. אז למה שלא תהיה גם תרפיה במהממת? שוב ושוב את
מתבוננת במראה ואוהבת
מדובר בג'ינס שמכילים4% לייקרה, אבל להבדיל ממכנסי הלייקרה הנדבקים-נוזליים שכולנו מכירות, אלה תופסים את השמנמנויות והדלדלות בסט של ריפודים מתוחכמים ותפרים פנימיים, אורזים את הבטן ומחזיקים את הפולקעס חזק, גמיש ונוח מחד, ובבטן מזכירים את סצינת המחוך מ"חלף עם הרוח" מאידך.
ההרגשה כל כך טובה עד שאני מפתחת תסמונת של ג'אנקי ומגלה התמכרות קלה לסם המשכר של הקומפלימנטים, ההתנהלות המחושבת שלי נדחקת הצדה ואני רוכשת את האושר הכחול בסכום שערורייתי, גבוה פי שלושה מכל מה ששילמתי אי פעם על ג'ינס.
אני הולכת למסיבה. אני מתכננת לדפוק הופעה עם הג'ינס, ופחד פתאומי תוקף
אותי. מה מפחיד? לא ברור. אולי בחדר המדידה היו מראות מרזות (יש דברים
כאלה?( אולי כל מי שהיו שם סתם רצו לעשות לי טוב וזרקו מחמאות בלי קשר
לכלום? אולי הכל בראש? ונניח שכן, אז מה? אז יצאתי פראיירית ושילמתי המון
כסף על סתם - זה לא נורא, אני אשרוד את זה. מה שמפחיד אותי באמת זה שאני
ארגיש שאני נראית הכי טוב שאני יכולה ושגם זה לא יהיה מספיק טוב. תמיד
אפשר להסתכל במראה, לעקם את האף ולהגיד, טוב נו, עם פן או דיאטה ואיפור
ובגד מחמיא אני איראה במיטבי. אבל מה אם את במיטבך וגם זה לא משהו? עם זה
אני לא יכולה להתמודד, עדיף לחלום. כמו שאמר גראוצ'ו מארקס, החלומות שלכם
הם רכושכם הגדול ביותר, תפסיקו לבזבז את הזמן ולכו לישון. אני נושכת
שפתיים ולובשת למסיבה מכנסיים ישנים.
אחריותי הלאומית לא משאירה לי ברירה. חייבים לעשות ניסוי כלים על רטוב.
אני אוספת את עשתונותי, עולה על ה ,NYDJ- נושמת עמוק והולכת לעבודה.
בדרך כלל כשאני משנה תסרוקת או קונה בגד חדש, אני נכנסת למערכת ומכריזה :
"בוקר טוב! כולם מתבקשים להחמיא לי על התסרוקת החדשה"!) למה להשאיר
דברים ליד המקרה ולדקות ההבחנה של הזולת,( מה שלא משאיר ברירה אלא
להחמיא או לידום לנצח. אבל עכשיו החובה העיתונאית מכריחה אותי לסתום
ולחכות בשקט לתגובות.
והרי תוצאות האמת, כולל קולות החיילים: "וואו,"! "איך רזית," " את
נראית - למסלול," "איזו חולצה יפה" (גם טוב ,( והמחמאה הדגולה מכולן -
מפי עורכת האופנה הנערצת, זאת שדוגמניות מביטות בה בקנאה, שעצרה אותי
ואמרה: "וואו, לאה'לה, איזה יופי את נראית, רזית."? והיו בהחלט גם כאלה
שלא שמו לב - לא נורא, לא נורא, בינתיים הביטחון העצמי שלי כבר נסק לגבהים
מסחררים. ולמה שיעירו? הרי ברור שאני נראית טוב.
נו, אז האם הם שווים את האלף שקל שהם עולים, או לא? אני אתן לך את
נוסחת החישוב שלי ותחליטי בעצמך, תוך התייעצות עם חשבון הבנק הפרטי: עשר
מחמאות שוות לשעת טיפול אצל הפסיכולוג, ובשני סשנים של ג'ינס קיבלתי הרבה
יותר. כמה זה שווה? מצד שני, לעשות דיאטה ולרזות קצת באמת זו תמיד אופציה,
ולסתום את הפה לא עולה כסף. מה שכן, תביאי בחשבון שעם הג'ינס המרזים תיראי
רזה יחסית לעצמך, כן? לא יחסית לגלית גוטמן.
לאתר האינטרנט של החברה