גלית אריאלי-וקסלר היא אחד השמות החמים היום בתעשיית ההלבשה התחתונה בארצות הברית. הצעירה החיפאית בת ה-38, שרק לפני תשע שנים סיימה את לימודיה במכללת ויצ"ו, כבר הצליחה לכבוש את צמרת אופנת ההלבשה התחתונה באמריקה, כשדרכה גדושה בהצלחות מסחררות.

אחרי שעבדה בעיצוב לחברת דלתא, היא פרצה לשוק המזרח אירופאי דרך החברה הישראלית "קנבלו" שממוקמת בפראג ובהמשך עיצבה את מיטב המותגים לחברת ההלבשה התחתונה ויקטורי'ס סיקרט", משם הדרך לפסגה בחברת אברקרומבי אנד פיץ' הייתה סלולה.

אברקרומבי אנד פיץ' היא אחת מחברות האופנה המובילות לצעירים בארצות הברית ואריאלי-וקסלר הצליחה להגיע למעמד של אחת מששת חברי ההנהלה בה. השנה היא אף הקימה את המחלקה להלבשה תחתונה תחת השם "גילי היקס".

הדרך של אריאלי-וקסלר להצלחה הייתה רצופה בהמון מזל, בחוש עסקי וגם בלא מעט כישרון, אותו ירשה, לדבריה, מההורים. אביה, יוסי רובינשטיין, הוא בעל עסק ותיק לייצור שמיכות פוך בחיפה. אמה רבקה היא בעלת סוכנות נסיעות על הכרמל. "הכול היו ניסיונות, בלי לדעת מה תהיה התוצאה", היא מתארת בחיוך.

את לימודיה היסודיים החלה גלית בבית הספר הריאלי. עם סיום חטיבת הביניים לחצה על ההורים לעזוב את המוסד היוקרתי ולעבור לתיכון ויצ"ו כדי ללמוד אמנות פלסטית. רצונה נראה אז בעיני ההורים כהחלטה נוראית של נערה מתבגרת שאינה מבינה איזו טעות היא עושה.

אך נטיות ליבה ואהבתה לציור היו חזקים מרצון ההורים. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני מציירת", היא מתארת. "כל מחברת שלי שפתחו הייתה מלאה בציורים של בחורות שאני עיצבתי להן בגדים או בגדי ים. איני זוכרת שציירתי אף פעם אגרטלים עם פרחים או דוממים אחרים. תמיד זה היה נשים לבושות בסוגי אופנה שונים".

כיצד הצלחת לשכנע את ההורים לעבור לוויצ"ו?
"על מנת לשכנע את אמא לבוא איתי ליום הפתוח בוויצ"ו סיפרתי לה כל מיני סיפורים. אמרתי לה שוויצ"ו זה כמו בסדרה 'תהילה', שזה בית הספר הכי טוב לאמנויות ושרק שם אני אוכל להתקדם ולטפח את הכישרון האמנותי שלי. אחרי שעבדתי עליה שעות ארוכות בבית לקחתי אותה ליום הפתוח.

לשמחתי התקבלתי לתיכון ושם התחלתי לפרוח. המורים גילו אותי ואמרו שיש לי כישרון. זכיתי במלגה ושלחו אותי לגרמניה לתערוכה. במסגרת לימודי התיכון היו לי ציונים טובים ואף זכיתי בפרסים".

ההורים החלו ללחוץ באשר לעתידה עוד בטרם סיימה את שירותה הצבאי. "ההורים כבר שאלו מה אני חושבת ללמוד", היא נזכרת. "לא ידעתי בבירור, אבל מה שכן היה ברור לי זה שאני אלך על כיוון של שיווק, של מכירות ושל מסחר. אני יודעת שיש לי גישה לבני אדם ושאני מאד יצירתית. נרשמתי ל'שנקר' ולמדתי שנה אחת ניהול תעשייתי מתוך מחשבה לעבוד אחר כך בעסק של אבא. על האהבה לאמנות לא ויתרתי ובערבים השתתפתי בלימודי הכשרה לציירים במכון אבני".

עזבתי את תל אביב וחזרתי לחיפה למכללת ויצ"ו, שהייתה בית חם עבורי. חשבתי ללמוד עיצוב תלבושות לתיאטרון, אבל מנהלת מגמת האופנה הזמינה אותי ללמוד בחוג שלה אחרי שראתה את העבודות שלי. שאלתי איך אני אוכל ללמוד אופנה אם אינני יודעת להחזיק מחט. שכנעו אותי להיפגש איתה ואמרו לי שאם אחרי זה אחליט שזה לא מתאים לי, הם יקבלו אותי לכל מחלקה שארצה".

אריאלי-וקסלר נפגשה עם מרכזת האופנה אסתי גרינבוים, נסחפה בעקבות השיחה והחלה בלימודים. בכל שנה היא זכתה למלגות הצטיינות, הפכה ליושבת אגודת הסטודנטים ובילתה במקום מרבית שעות היום.

לקראת סיום השנה האחרונה המליצה עליה חברה טובה, שסיימה שנה לפניה בוויצ"ו, לעבודה במפעל "דלתא" לייצור הלבשה תחתונה. בדלתא ראו את העבודות שלה והתלהבו. זה היה מקום העבודה הראשון של אריאלי-וקסלר כמעצבת הלבשה תחתונה, למרות שלא היה לה מושג ירוק בתחום. "הם פנו אליי מדלתא ואמרו לי שזו הזדמנות עבורי ללמוד את התחום ואת השוק האמריקאי", היא מתארת. "הם סיפרו לי שהם עומדים לייצר סדרה חדשה עבור ויקטורי'ס סיקרט. אני נדלקתי".

איך הצלחת להשתלב שם?
"השנה הראשונה בדלתא הייתה רק ההרצה בתחום. תשעה חודשים לקח לי רק כדי להבין את כל התחומים של ההלבשה התחתונה. למדתי שעם חולצה שקונים והיא לא נוחה עוד אפשר לחיות, אבל אם תחתונים או חזייה לא נוחים, זה אסון. לא משנה כמה חזייה תהיה יפה, אם היא לא תצדיק את הקיום שלה מבחינת נוחות, זה לא שווה כלום".

בדלתא היא עיצבה סדרות שהפכו למותגים מובילים במדפים של ויקטוריה סיקרט. כמה מהמותגים שעיצבה הפכו ללהיטים בקנה מידה מסחרי. מתוך שבעים-שמונים דגמי התחתונים ועוד מספר דגמים דומה של חזיות ובגדי ים, המותגים שבעיצובה של אריאלי-וקסלר זכו למספר המכירות הגדול ביותר בארצות הברית. "מי שמגיע לאותה רשימת רבי המכר פותח לעצמו הרבה דלתות, וזה מה שקרה לי", היא מספרת.

כעבור שנתיים וחצי בדלתא ישראל פנה אל אריאלי-וקסלר מנהל הסטודיו של רשת "קנבלו" בצ'כיה והציע לה לפתוח קו של הלבשה תחתונה עבור השוק במזרח אירופה. "עם בעל טרי והרבה חלומות עזבתי את הארץ לפראג, כשאני מחלקת את הזמן בין רחבי אירופה להונג קונג", היא מתארת. "כעבור שנה שוב פנתה אליי חברת דלתא בהצעה לחזור ולנהל את העיצוב והפיתוח  בניו יורק כדי לעבוד ישירות עם הסטודיו של ויקטורי'ס סיקרט. שוב ארזנו מזוודות ועברנו לתפוח הגדול. שוב דלתא הייתה קרש הקפיצה שלי".

החברה הזמינה מדלתא דגמים חדשים של תחתונים כשלוגו החברה מוטבע על הגומי הרחב החיצוני שלהם. "עשינו שינוי עיצוב של הדגמים, מה שהקפיץ את המכירות של החברה בארבעים אחוז", היא מספרת. "זו הייתה הצלחה מסחררת. ההזמנות הגיעו בכמויות של מיליוני פריטים. זה היה דבר גדול".

איך ההרגשה של לכבוש את ניו יורק?
"זה היה כמו בחלום, לעבור ליד הסניף הגדול של ויקטורי'ס סיקרט ברחוב 34 בניו יורק ולראות איך המוצר שעיצבת נחטף מהשולחנות. הסדרה 'מלאכיות' ובמיוחד הסדרה 'הן אוהבות את זה', היו מוצלחות במיוחד. הטלפונים המפרגנים מהנהלת החברה לא איחרו להגיע".

אחרי שנתיים וחצי שם קיבלה אריאלי-וקסלר הצעה שקשה לסרב לה. חברת "אברקרומבי אנד פיץ'" היוקרתית פנתה אליה וביקשה ממנה להצטרף לצוות המוביל בפתיחת המחלקה להלבשה תחתונה. "הייתה שמועה שהם עומדים לפתוח גם את תחום ההלבשה התחתונה", היא נזכרת. "עם השמועה החלו להתפרסם שמות של אנשים שמובילים בתחום ההלבשה התחתונה ומצטרפים אליהם. אמרתי לעצמי שאם כל אלה שהם המובילים בתחום עוברים לשם, אז גם אני רוצה להיות".

איך הגעת אליהם?
"המליצו עליי מוויקטורי'ס סיקרט. הם פנו אליי כבר לפני כשנתיים וזו הייתה מחמאה מאוד גדולה עבורי. תהליך סגירת ההסכם ארך יותר משנה ועברתי לעבוד בחברתם. זה היה כרוך במעבר לקולומבוס שבאוהיו, אבל אני מאושרת. בשלב ראשון עברתי לתקופת ניסיון, לראות אם אני יכולה להסתגל למקום".

משרדי החברה שבאוהיו התפרסמו בזכות העיצוב המיוחד שלהם. כל המתחם נקרא קמפוס וכשמו כן הוא. המקום נראה כמו קולג', שצעירים רבים בו מתניידים ממשרד למשרד באמצעות קורקינט. "מרבית העובדים שם הם בני  35-30. אני בין המבוגרות בחברה", צוחקת אריאלי-וקסלר.

"גילי היקס", הקו החדש עליו אחראית אריאלי-וקסלר, מושפע מסידני שבאוסטרליה. "כשנכנסים לחנויות  שוכחים שאנחנו בארצות הברית, נדמה כאילו אנחנו נמצאים באחד מחופיה מרהיבים של אוסטרליה", מספרת אריאלי-וקסלר, שכיום כפופה לסגן נשיא החברה ותחתיה עובדים מעצבים רבים.

"הקירות מכוסים בפוסטרים מרהיבים ויש נברשות מעוטרות ביהלומים. החנויות החדשות של ההלבשה התחתונה מחולקות לחדרים ולאגפים שבהם יש את כל המוצרים, כמו חדר תחתונים, חדר חזיות, בגדי בית, ואפילו חדר קוסמטיקה".

המעמד הרם אליו הגיעה אריאלי-וקסלר תובע ממנה זמני עבודה לא מעטים, וכיום היא עובדת לפחות שתים עשרה שעות ביממה. "לא הייתי מצליחה לעמוד בכל הדרישות האלה אם לא הייתה לי תמיכה מבעלי, שעושה לי את כל העבודה מסביב", היא מתגאה.

שלומי הוא בעלה השני של גלית. השניים נפגשו באתר הכרויות באינטרנט והשילוב ביניהם מאפשר לה לפתח את הקריירה. לאריאלי-וקסלר אין מושג מתי נגמר החלב במקרר ואם יש בכלל לחם בארון. אפילו על הזמנת התור לרופא השיניים אחראי הבעל. "אם אני מזמינה אורחים לארוחת ערב, אני רק מודיעה לשלומי שהם אמורים להגיע. אין לי מושג מה יש או אין במקרר. שלומי מופקד על כל ענייני הבית והקניות כמובן".

זה השילוב המושלם מבחינתך?
"הבעל הראשון שלי העדיף שאני אהיה מורה לקרמיקה בחצי משרה. הוא לא רצה אשת קריירה. שלומי הוא ההיפך הגמור. תומך, עוזר ועושה עבורי את כל מה שאני צריכה על מנת להצליח".

איך את מגדירה את עצמך?
"אני אדם שאוהב לעבוד ולא סופר את השנים שנותרו לו לפנסיה. אני תמיד אומרת שאילו הייתי זוכה בלוטו, הייתי עובדת שבע עשרה שעות ביממה ופותחת עסק משל עצמי. זה החלום. אדם שמונע מהצבת מטרות בחיים הוא כמו סוס מרוצים. אני מחפשת אנשים שישימו כספים על הקבוצה המנצחת, כי בסוף אני מגיעה לקו הסיום בתקופה קצרה".

מצאתי את עצמי בהרבה סיטואציות בחיים שואלת אם זה שווה את זה. במבט לאחור, מהמקום בו אני נמצאת היום, אני בהחלט יכולה לומר כי אין בי ולו חרטה אחת. הייתי עושה בדיוק את אותה הדרך. אם היית עוצרת אותי ככה סתם ברחוב לפני תשע שנים, כאשר הייתי בתהליך סיום הלימודים, ואומרת לי שיעברו השנים ואמצא עצמי במקום שבו אני היום, הייתי חותמת על כך בשתי ידיים ואומרת שאני מוכנה לשלם כל מחיר שנדרש על מנת להשיג זאת".