כשהיינו ילדים אהבנו להביך אחד את השני ולשאול, "מי המציא את החזייה?". התשובה הנכונה היתה כמובן "קרלו בציצי". הרהרתי ברושם שהותיר קרלו על חיי, בעודי מסתובבת בתערוכה "אנדרקובר – האבולוציה של ההלבשה התחתונה" Undercover – The Evolution of Underwear במוזיאון הטקסטיל והאופנה בלונדון.

אז בעצם מה אני יודעת על הדבר הזה שהתחלתי ללבוש בגיל ההתבגרות, ומאז הוא חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי? האמת, לא הרבה. קצת שריפת חזיות, קצת פוש-אפ, קצת ז'אן פול גוטייה ומדונה, ובשנים האחרונות חזיות הנקה. ומה אני יודעת על תחתונים? הרבה פחות.

התערוכה, שמתפרשת על פני שתי קומות לא גדולות, אך מלאות אינפורמציה, מגוללת את ההיסטוריה והאבולוציה של הבגדים התחתונים והדרך בה הם שווקו ופורסמו. היא כוללת פריטי וינטג', חזיות הי-טק וכל מה שנשים לבשו ביניהם.

גם אם לא במודע, כשאנחנו בוחרות איזה סוג של בגדים תחתונים ללבוש, אנחנו מנסות לשלב נוחות, אופנתיות ואת הרצון להגדיל (לעיתים תרתי משמע) את הביטחון העצמי (אך להקטין למינימום את אי הנוחות). התחושה הזאת אינה חדשה.

בשנת 1913 מרי פלפס ג'ייקובס, סוציאליסטית ניו יורקית, נאלצה להמציא את החזייה (משתי מטפחות וחבל), מכיוון שהמחוך שלה הציץ מתחת לשמלה הדקיקה והשקופה שרצתה ללבוש לקבלת פנים חשובה. אחריה, נשים שיצאו לשוק העבודה בזמן מלחמות העולם (ולא היו צריכות להרשים אף גבר), השאירו את המחוכים בבית והשתמשו בחזיות רכות ללא "ברזלים".

בשנות החמישים כולן רצו להראות כמו השחקניות ההוליוודיות (זה נשמע מוכר) ואימצו את מראה ה"ניו-לוק" של דיור, ובשנות השמונים כולן חשבו שחזיות הפלא והפוש-אפ הן הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאישה.

לעומת ההיסטוריה הבורגנית-עממית של החזיות, ההיסטוריה של התחתונים משלבת אצולה, דת והרבה צניעות. מסתבר שעלינו להודות למלכה ויקטוריה (בת המאה ה-19) שטענה שזה לא יאה שאברי המין יגיעו בבד המכנסיים, ולאחד האפיפיורים שדרש שאברי המין יהיו תמיד מוצנעים, על כך שהביאו להמצאת הבגד התחתון.