שום דבר לא הכין את מעצבת האופנה דורין פרנקפורט למהלומה שחטפה מטומי לפיד המנוח בעיצומו של דיון על "הגבר החדש" ב"פופוליטיקה" בערוץ 1. בניסיון לפצח את מרכיביו של הגבר הרגיש והמטופח עוד לפני שזה קוטלג כ"מטרוסקסואל", הוזמנה פרנקפורט לדבר על "האופנה הדו מינית", כפי שכינה דן מרגלית את מכנסי הסארי - מכנסי שרוואל שמעליהם שתי יריעות בד, שיצרו מראה של חצאית מכנסיים רחבה - שהציגה שבועיים קודם לכן בתצוגת אביב-קיץ 1996 למותג הצעיר DF.

פניו ההלומות של לפיד לא הותירו מקום לספק: סדקים בגבריות הישראלית נבקעו לנגד עיניו. אפילו הפסיכולוג ד"ר אודי אורן שנכח בפאנל והסביר לצופים על הקשר בין שוויון מיני לשימוש בדאודורנט, נותר ללא מילים.

"אני יושבת כאן ומחייכת", נטלה פרנקפורט את רשות הדיבור. "אתם לוקחים את הנראות החיצונית ואומרים שהיא פסולה, כשבעצם השינוי החיצוני מתקיים במקביל לשינוי הפנימי. גברים מאז ומתמיד שטפו כלים ועשו קניות לבית". "

זה לא נכון", חתך לפיד את דבריה, "את טועה! ". פני הקרח של פרנקפורט אפילו לא נרעדו מול הזעם הרוטט של לפיד: "אם אשתך לא זכתה לכך-זו כבר בעיה שלה", ירתה . "חונכתי על אבא שרוחץ כלים. זה גם לא דבר מוזר שגבר הולך לסופר ביום שישי ועושה קניות".

"את טועה! ", הטיח לפיד שוב, לקול צחוקם של יושבי הפאנל, בהם שלי יחימוביץ', שטענה כי "לא מעניין אם הגבר החדש משתמש בדאודורנט, מתלבש יפה או מחובר לצד הנשי שלו. אותי מעניין עד כמה הוא שותף ושוויוני לאישה". " אני לא עוסקת בפמיניזם או בפילנתרופיה", סיכמה פרנקפורט את הדיון. "אני בעלת עסק, ובשורה התחתונה: יש דרישה למכנסיים האלה".

סביר להניח שבשנת 2009, דיון על חצאית לגבר לא היה מדגדג אפילו תחקירנית מנומנמת בתוכנית בוקר. אבל בישראל של העשור הקודם חצאית לגבר היתה פסולה כמו חברות בארגון טרור. המכנסיים של פרנקפורט, כמו גם החצאיות והשמלות לגברים שעיצב באותה תקופה המעצב גרשון ברם, חתרו נגד אתוס הצבר, הגוף הציוני הבנוי לתפארת, המאצ'ואיזם הפטריוטי שעדיין שלט בשיח הישראלי.

יותר משהיו הצעת לבוש שונה וחדשנית, סומנו החצאיות והשמלות האלה כאיום על חלוקת המינים המסורתית, בעידן שבו המילה "מגדר" עוד לא היתה חלק מהלקסיקון העברי.
אנחל בונני לגרשוטן ברם צילום:רונן אקרמן
"כולם השתלחו בי באותה תקופה", נזכרת היום פרנקפורט. "20 שנה אני עושה וריאציות לאותם מכנסיים, בניסיון להרחיב ולפתוח את נראטיב הלבוש הגברי בישראל, וגם היום זה עדיין בגדר ניסיון. זה לא תמיד מצליח, אבל היי, שווה לנסות. תמיד שואלים אותי למה אני לא מרחיבה את קו הגברים שלי. אבל עד שהגברים לא יהיו פתוחים לשינויים, אין טעם להגדיל אותו".

אז למה בכל זאת לעצב מכנסי חצאית לגברים?
"כי אצלי, ברגע שאומרים לאישה אל תלבשי מכנסיים כציווי דתי, הדבר הראשון שאני עושה זה להלביש גברים בחצאיות. אבל זו כבר צורת החשיבה שלי. לפעמים אני לא מעצבת באופן רציונלי".
מתחילה לבצבץ

במונחים מקומיים, מכנסי החצאית של פרנקפורט הם הערת שוליים זניחה. כך גם קולקציית היוניסקס שעיצב גרשון ברם לראשונה בסתיו-חורף 1986, שכללה חצאיות פשתן אפורות לגברים ולנשים בהשראת הסגנון היפני.

הגבר הישראלי לא נהר אחרי הטרנד האוורירי, והעדיף את המכנסיים שלו עשויים ג'ינס כחול בגזרת "5 כיסים " שבלונית, או מכנסיים בגזרה ישרה מבדים סינתטיים, שהזכירו לו את מדי צה"ל. מעבר לים התחוללה באותן שנים מהפכה מינית, שאותה הובילו המעצבים ויויאן ווסטווד וז'אן פול גוטייה, שכבר מסוף שנות השמונים מתחו את גבולות הג' נדר באופנה וטשטשו את ההבדלים החיצוניים בין גברים לנשים.
 

יוז'י יממוטו צילום: רויטרס
תצוגות הגברים לאביב-יץ 2010 שננעלו השבוע בפריז, הצביעו כי מגמת החצאית הגברית שהחלה לבצבץ הקיץ תצבור תאוצה בחורף הקרוב ותמשיך גם בקיץ הבא-לפחות כאמירה עיצובית. מצד שני, אל תצפו למצוא בחנות הגברים הסמוכה חצאית גברים במידה XL.

המסלול שעושה בגד ממסלולי התצוגות עד לקולבים בחנות, אם בכלל, עובר דרך סוכני תקשורת רבים: סטייליסטים, כתבי אופנה וקניינים של בוטיקים, שלרוב מתייחסים בביטול או בקריצה לחצאית גברית ומשאירים אותה על רצפת חדר התצוגה. גם הניסיון לעורר רעש תקשורתי בעיתוני האופנה, מתגלה בסופו של יום כקול אוושה חנוקה.

הסיבה העיקרית לכישלון של החדרת חצאית לגברים אל שוק האופנה היא כלכלית. חצאית לגברים היא לא פריט אופנה מסחרי, בטח במערב, שפועל על פי קוד לבוש מודרני אחד ויחיד. תוסיפו לזה קהל שמרני, אדיש לחידושים אופנתיים - והרי לכם שילוב קטלני המסביר מדוע הצעות הלבוש לגברים
לא התחדשו במשך עשורים רבים, למעט שינויים מינורים כמו הרחבת פלטת הצבעים או גזרות קרובות יותר לקווי המתאר של הגוף.

לכן לא מפתיע שחלק גדול מחצאיות הגברים מגיעות מיפן, שם חלוקי הקימונו המסורתיים מצאו את מקומם בעיצוביהם של יוז'י יאממוטו וריי קאווקובו מ-des Garcons Comme, שמציעים העונה ובשתי העונות הקרובות חצאיות עשויות צמר או כותנה באורך מידי או מקסי, שהונחו מעל מכנסי סקיני צרים.

גם המותג היפני החשוב ine)N( Number ( שכבר הפסיק לפעול) הציג לחורף הבא אוסף חצאיות בלבן ושחור בדוגמת קפלים, שאותן לבשו הדוגמנים על מכנסי טייץ צמודים, לצד מקטורנים גבריים. המיזוג בין מוטיבים היסטוריים ומסורתיים לעיצוב עכשווי בולט גם בעבודה של ויויאן ווסטווד, שמקפידה לשלב וריאציות על חצאית הקילט הסקוטית. התוצאה הסופית היא עדכנית, מקורית ומתריסה, הודות לנגיעות של פאנק שמחדירה המעצבת.
ג'ון גליאנו צילום: רויטרס

המתח בין פריטי לבוש גבריים ונשיים בולט גם בקולקציית אביב-קיץ 2009 של ג'ון גליאנו, ובקולקציות סתיו חורף 10-2009 של ז'אן פול גוטייה וריק אוונס האמריקני, אשר העלו אל המסלול דוגמנים בחצאיות ומקטורנים-שילוב שכבר לא יכול להיחשב כנועז, אבל עדיין משמש אלטרנטיבה למצאי הקיים.

אפילו בית "דיור הום", הידוע בצלליות הגוף הצרות והגבעוליות שלו, יצא מגדרו ובעיצוביו של כריס ואן אש למותג ניתן לפגוש בטוניקות כותנה ארוכות שמשפשפות את קצה הברך.
 
למרות שהרשימה כוללת בעיקר מעצבי קצה אקסטרווגנטיים, ניתן לראות כי השפעתם מחלחלת אל המיינסטרים. בקולקציות הקיץ הבא של איב סן לורן בעיצובו של סטפאנו פילאטי, ו"בוטגה ונטה" בעיצוב תומס מאייר, מופיעים מכנסיים בעלי מפשעה נמוכה ומשוחררת. מפתיע לגלות כי דווקא המעצב הפופולרי מארק ג'ייקובס, שמסתובב בשנה האחרונה עטוף בחצאית בכל הופעה ציבורית שלו, עדיין לא תרגם את הסגנון האישי לכדי חצאית גברים אחת בקו הנושא את שמו ובעיצוביו למותג היוקרה הצרפתי לואי ויטון.

גיא זילברמן לגרשון ברם צילום: רונן אקרמן
"מעצבי אופנה עובדים בשני מישורים: מישור השוק, ומישור העיצוב, ההמצאה", מסבירה ד"ר מיכל פופובסקי, סמיוטיקאית של אופנה. "היום האופנה המודרנית לא מעניינת, כי היא משכפלת את עצמה כל הזמן. אך כאשר מופיעים גברים בחצאיות-אתה יודע שקורה משהו חדש.

לעתים צריך לעקוב אחרי מעצבי האופנה כדי לומר שמשהו קורה בתרבות. לעתים קרובות העיצוב משקף את רוח הזמן. לפעמים הם יודעים לפנינו, אבל הם לא מסכנים את עצמם, כי צריך למכור קולקציה, והשוק לא רווי באנשים שימותו על טהרת ה'לא מכנסיים'". לדברי פופובסקי, אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה של התנגדות לקולקטיב, לרעיון של מכנסיים כבגד יחיד לגברים. "המונוליתיות הזו כבר לא עובדת יותר", היא אומרת, "לכן צריך לבדוק את הצעת הלבוש של מכנסיים מחדש.

פגשתי לאחרונה לא מעט גברים צעירים ששמחים לגלות שמספקים להם אפשרות חדשה שמתאימה להבנה שלהם, להיקסמות מהבד המתנפנף, מהאווריריות. כי מכנסיים זה לא נוח. למרות הטענה של המודרנה כי מכנסיים הם בגד נוח-זה לא נכון. זאת הפרדה של הגוף, רגל אחת הצדה, רגל שנייה לשם. וצריך לסדר את כל אזור המפשעה מחדש".
רודנות המכנסיים

בין השנים 2003-2004 נדדה בין מוזיאון ויק?טוריה ואלברט בלונדון, ומוזיאון המטרופוליטן בניו יורק התערוכה "לב אמיץ: גברים בחצאיות" (אוצרים: אנדרו בולטון, הרולד קודה), שבחנה את ההיסטוריה של גברים בחצאיות והשפעתה על מעצבים עכשוויים כמו וולטר ואן בירנדונק, מרטין סיטבון, מרית'ה פרנסואה ג'ירבו ואחרים. כשהתערוכה הגיעה לניו יורק, התקיימה הפגנת תמיכה מחוץ למוזיאון, בה לקחו חלק מאה גברים שהתאגדו למחות על מה שכינו "רודנות המכנסיים".
 

שון קונרי צילום: איי-פי
"אנחנו לא טרנסווסטיטים, הומוסקסואלים או לובשי בגדי נשים", סיפר דיוויד ג' ונסון, מורה לשעבר. "איננו רוצים שתקראו לנו ג'ין או סאלי. אנחנו גברים. גברים המעוניינים בזכות ללבוש חצאית". " הציפור ממין זכר היא היפה יותר, ולא זו ממין נקבה", הוסיף כריס טיילור, "מדוע בני אנוש ממין זכר אינם יכולים להתלבש בצורה מסוגננת וצבעונית? ".

פופובסקי טוענת כי התערוכה לא הצליחה ליצור מודעות ציבורית לנושא החצאיות לגבר, כתוצאה מבעיות סמנטיקה. "קבוצת הגברים במערב שמוצאת עניין בלבוש ועוד מוכנה לראות לבוש חדש במוזיאונים, היא קבוצה קטנה שלא התחברה להצעה הזו", היא מסבירה. "כך שאפשר להסיק שהמילה'חצאית' היא לא מילה טובה. היא לא מדברת אליהם. להפך, היא אפילו מאיימת עליהם".

אז בעצם רק הצעה מילולית חדשה תפרוץ את הסכר?
"אכן. השפה הרי פועלת. ואם מוכרים לך פריט בשפה או תחת שם שאיננו נכון בקודים הספציפיים שלך כקבוצה, זה פשוט לא נקלט. ו' חצאית' לא תיקלט. זה מאוד חבל, כי הצעת הלבוש הזו מאוד מרתקת בעיניי.

היא מעניינת על שני ההיבטים שלה: כי היא מבטלת את המכנסיים, וכי היא חותרת תחת הכוח של המכנסיים. כיום מכנסיים הם פריט בעל משמעות ממשית. בימי הביניים, עוד מהמאה העשירית אבל בעיקר במאה ה-12 החלוקה בין לבוש של נשים לגברים הופכת למאוד ברורה, והכנסייה אוסרת על נשים ללבוש בגדי גברים, ולהפך.

האיסור מעוגן בחוק ומי שעובר על החוק נענש עד כדי העמדה לדין ושריפת הגוף. הדבר הזה נכנס לתודעה התרבותית, ובהמשך צברו המכנסיים ערכים שונים, שקשורים בעולם הגברים. עולם הגברים הוא עולם של כוח כלכלי וכוח פוליטי. וכך נוצר חיבור בין כוח לבין מכנסיים. לא שנשים מצליחות לא מצטרפות לכוח. במאה ה-20, נשים מודרניות, בתיווכה של קוקו שאנל, פוזלות למלתחת הגברים ולוקחות ממנה. מה הן לוקחות? מכנסיים! אז נכון שזו מהפכה, אבל יבוא יום וצריך להגיד 'לא עוד'".
זמן להיזכר בגלבייה

חצאיות לגברים מלוות את ההיסטוריה של הלע בוש משחר הולדתו. ציורי קיר שנמצאו בפירמידות במצרים, מוכיחים כי כבר בשנים 2150 עד 2650 לפני הספירה, לבשו המצרים "קאונקס" (Kaunakes), חצאיות עשויות יריעות בד מצמר או מעורות עזים וכבשים, שנכרכו סביב המותניים.

מאוחר יותר, בתקופה הפרעונית, הומצא ה"שנדיט" (Shendyt) שהורכב משתי יריעות בד שנקשרו בקדמת הגוף באזור המפשעה. תרגום עכשווי לשנדיט הציג גוטייה ב-1991, כשהלביש דוגמן ודוגמנית בסט זהה של מקטורן בעל כפתור כפול וחצאית שנדיט, עשויים בד צמר.

עם עליית האימפריה היוונית, הושם דגש על הטוניקות, ואז התבסס דגם "הימיישן" (Himation) הפופולרי , מעין שמלת טוגה שנכרכת סביב המותניים, כשיתרת הבד מונחת על כתף אחת באופן א-סימטרי.


מקומה של החצאית הגברית עדיין מרכזי בתרבויות שונות במזרח אסיה, אפריקה, האוקיינוס השקט, וכמובן במזרח התיכון. הפופולריות של הגלבייה הערבית והסרונג האסיאתי, חצתה גבולות גיאוגרפיים בעיקר הודות לקסם האקזוטי שלהם במערב.

ג'ורג'יו ארמאני, למשל, עיצב ב-1999 טוגה אעסימטרית מבד בהדפס אפריקני, בהשראת לוחמים משבט המסאי מקניה. ואילו רוע ברטו קוואלי עיצב לאביב-קיץ 2002 אוסף כפתנים מודפסים בהשראה מזרח תיכונית.

קיץ לאחר מכן עיצב טום פורד לגוצ'י קולקציית חלוקי קימונו לגברים, שנמכרו במחיר התחלתי של 1,500 דולר .
בביוגרפיה של דיוויד בקהאם משנת 2000, " העולם של בקהאם", מספר כדורגלן העל על קולקציית הסרונג שרכש שנתיים קודם בבוטיק של גוטייה בפריז. "אני בטוח שהרבה אנשים תהו מה לגבר ולסרונג, או מה לעזאזל עובר לי בראש", כתב בקהאם. "היו גם שאמרו שויקטוריה לובשת את המכנסיים בבית ואני את החצאית. אבל לא אכפת לי, כי אני נראה בזה טוב, אז מה הבעיה? לצערי, אין מספיק אנשים פתוחים שחושבים באותו אופן".

מרק ג'ייקובס צילום: איי-פי

עכשיו תדמיינו את פיני בלילי בחצאית. או אפילו את איציק זוהר וחיים רביבו המתוכשטים בגלבייה מעוטרת רקמה. אז למה בקהאם כן וזוהר לא? אולי כי הקישור האוטומטי שנעשה בישראל בין גלבייה לסכסוך שלנו עם הערבים, גורם לנו לבדל, שלא לומר למחוק, כל זהות מזרח תיכונית מהלקסיקון שלנו.

"אין יותר מתאים בישראל מבגד מתנפנף, או גלבייה ערבית", אומרת ד"ר קציעה עלון, אוצרת אמנות וראש המחלקה למגדר במכע ללת בית ברל. "זה מטורף שאנשים מתעקשים ללבוש כאן בלייזרים ב-40 מעלות חום.

חזרתי עכשיו מהביאנלה לאמנות בוונציה, והיה שם לראשונה ביתן של אמנים מדובאי. הם הגיעו כולם בגלביות צחורות, וזה היה חריג לחלוטין מכל נורמת הלבוש האירופית שאנחנו מכירים. הייתי שמחה שגם בארץ יהיה יותר ערבול, מיזוג, השפעה הדדית. שתהיה יותר רב תרבותיות בלבוש, כמו שיש בארכיטקטורה. אבל בישראל התהליכים עדיין איטיים ".

גם מעצבי האופנה המקומיים לא משתגע עים מהחיבור בין אופנה ישראלית להשפעות ערביות. גרשון ברם וששון קדם טוענים בכלל להשפעה מקבוצת המעצבים היפנית שכוללת מלבד יאממוטו, גם את קנזו טקאדה ואיסי מיאקה; דורין פרנקפורט מעדיפה להצביע על הסארי ההודי. אולי כי חיבור למקורות מזרח תיכוניים תמיד טעון פוליטית.

עלון מצביעה על כך שהקהל הישראלי הצליח לקבל השפע עות פלסטיניות כמו רקמה ערבית או גלביות בדואיות, או שילוב של ביגוד אתני של מהגרים יהודים ממדינות ערב כמו תכשיטי הפיליגרן התימניים רק בתיווך ציוני-אשכנזי של משכית, מפעל האופנה הציוני שייסדה רות דיין, או של המעצבת רוז'י בן-יוסף, שעשתה כאן בשנות השישים שמלות בדוגמת כאפייה. היום יעדיפו צעירים לאמץ אקזוטיות מהמזרח הרחוק מאשר השפעה אתנית מקומית.

לפרנקפורט הסבר אחר מדוע גלביות לא תפסו אצלה ברשת. "בכל מה שעיצבתי עד היום, שמרתי על צללית של הגוף או של מכנסיים", היא מסבירה. "זה טעם אישי. אני לא אומרת שאין חן בכפתנים שהיו פופולריים בשנות השבעים, אבל גם אם אני אעשה כפתן או טוניקה לגבר, אקפיד לשמור על צללית הגוף. עם זאת, אני כן חושבת שחצאית יכולה להיות מאוד נעימה לגברים. זה גם אוורירי, וגם יש לזה אמירה שמשדרת פתיחות ושחרור".

המעצבת אלה אייזנברג ממותג בגדי הגברים הצעיר Maison Rouge, מאמינה שלמרות הרע צון הטוב והאקלים האופטימלי לחצאיות, גברים ישראלים עדיין מקובעים והדרך לחצאית גברית בישראל ארוכה. "המודעות בישראל לאופנה נמוכה מאוד", היא קובעת.

"זה הישג בכלל שאנשים מודעים לצבע של הג'ינס שלהם ולצבע של חולצה. שנים הלכו כאן בחולצות תכלת מכופתרות בלבד. חצאית זה משהו שדורש קהל שרוצה להיות שונה, ואין את הקהל הזה בישראל. אולי יש, אבל לא מספיק. גבר ישראלי עדיין יעדיף ללבוש דגמ"ח קצר ונוראי, כמו שכולם לובשים-רחב, מרושל, שייכנס לו אוויר מלמעלה, מלמטה, מאיפה שרק אפשר. במתח שבין נוחות לגבריות-עלינו לנהל עוד מאבק ממושך עד שהנוחות תאפיל על הגבריות".

"אני מאוד מקווה שהשינוי הזה יתחולל", אומרת עלון. "חצאית זה לא רק פיסת בד. זה מכלול שלם של ערכים שאתה מתאים לבגד. הדיבור, ההליכה, הזהות שלי כגבר. אז גם ההבע דלים בין גברים לנשים יתעממו.

הרי אנחנו כל הזמן עסוקים בלקטלג אנשים לפי המין שלהם דרך הבגדים שלהם. מוניק ויטיג (תאורטיקנית פמיניסטית צרפתייה, א"י) הציעה פעם שננסה לא לחשוב דבר ראשון על המין של האדם שאע נחנו פוגשים.

דווקא ללכת על הלא בטוח, על אינטראקציות ללא מין. כמובן שאנשים פוחדים מזה, כי אנשים פוחדים מאוד מחופש מיני. אבל אנחנו כבר חווים אותו בחדרי חדרים ובמסגרות לא רשמיות. אפילו מודל המשפחה משתנה. אתה היום רואה לא מעט זוגות של הומואים שמגדלים ילדים.

יש לי זוג חברים עם תינוקת ואת שלושתם הייתי רוצה לראות בחצאיות. זה מקסים בעיניי, יביא לי שמחה בלב. צריך לזכור שאופנה שווה נראות ולכן היא שדה מערכה פוליטי. שאנשים לא יחשבו שהם מחוץ למשחק כשהם לובשים ג'ינס, טי שירט וקרוקס. זאת הצהרה פוליטית לא פחות מללבוש חצאית".