האמת? הייתי בטוחה שלא אוהב. סגורה על זה. עוד ריאליטי, תת-רמה ושאר מחמאות אוהדות כבר היו מוכנות אצלי לשליפה מהירה. כל מה שהייתי צריכה זה בחורה כמו משי חוג'ה שתשעשע אותי כדי להחזיק אותי במתח. אה, כן, ברור שהיא נשארת. לא משנה כמה היא בחיים שלה לא תמכור שום דבר מחוץ לכותלי שוק רמלה, היא תישאר. מי אם לא היא יהיה אחראי על הסנסציות?

» שני ספיבק מאוכזבת מפרויקט מסלול

היא גם באה עם צבא. ניר, אח שלה, זה צבא שלם. אבוי לזה שיציק לאחותו הקטנה, העדינה והכה-לא-שברירית. הוא שם כדי לשמור. השאר, מבחינתה, שם כדי שתוכל להפעיל אותם. יואב מאיר הוא הנשמה הטובה, הרגישה והמתעלפת, מיכל תיק כאן, כמו בכל ריאליטי, כדי להיות זאת שעם ישראל אוהב לשנוא – זאת שעזבה את ילדיה תמורת החלום, שעדיין לא ברור אם היא מספיק כשרונית כדי לממש. מה שבטוח – היא בוכה מהמם. טאו לה טאן הלכה הביתה, כי לא ברור איך היא בכלל הגיעה מלכתחילה. מורן טויל ומריה ברמן החרישו הפעם (יש לי הרגשה טובה לגבי מורן, נחיה ונראה). ואופיר פרץ כועס, על אנשים, על משי, על סטיגמות, כועס.

 צילום: רמי זרנגר 
 פרויקט מסלול תמונה קבוצתית 
 צילום: רמי זרנגר 
 משי חוגה 

וכאן מגיעים אלה שיש סיכוי שאאמין בהם. אלון ליבנה מוכשר עד כאב. בדיוק משם בא הכשרון שלו – מהכאב. ההשראה כואבת, העיצוב כואב, העבודה כואבת, המבט כואב. הכל כואב. יצאה לו שמלה מהממת, מהמקום הכי עמוק ואמיתי שלו. מדויק, חד, מעביר מסר, מושקע. מאיה וגיא פינקלשטיין הם בעצם הסיבה לכדאיות שביציאה מן הארץ. הם לא מפחדים, הם שונים, הם מעזים, וכל אחד מהם בדרכו הרבה אופנה. עם סטייל, עם סטייטמנט, עם בטחון.

קשקשת וצחוקים ומשי חוג'ה זה יופי, ופריים טיים, ורייטינג ומה לא. מזה שבעתי עוד לפני שהתחיל. חיפשתי לראות אופנה, עיצוב, עשייה שהאינסטינקט אומר לי "כזה אני רוצה", או "את זה אני רוצה ללבוש". נוצות, פפיונים ותחרות זה מעניין וחדשני ואמנותי. מכאן ועד להגיע לחנות כדי לקנות וללבוש המרחק עצום.

 צילום: רמי זרנגר 
 מיכל תיק 
 צילום: רמי זרנגר 
 אלון ליבנה 

היחידים שהתקרבו לדבר האמיתי ויצרו דגמים לבישים הם נתנאל זיקרי ולוסי דוד. זיקרי יצר הרבה פיסולים-פיסולים ועיצוב בלתי נלאה, תוך ראייה מדויקת של הדוגמנית בתוך הדגם לאורך כל הדרך, ואילו דוד הצליחה להביע כל מה שהיא רצתה והרגישה בבגד אחד. הרגש היה שם בחוץ, הכי בחוץ שאפשר, בלי לדחוף אותו החוצה בוורוד ובכתום כדי לצעוק. בשקט-בשקט, רגש תפור על בד. הצליח לה.

וידוי קטן לסיום: קניתי בספרד את השמלה שמשי לבשה למעמד השופטים. כן, זאת האדומה. זארה. עוד לא לבשתי. כנראה שכבר לא אלבש לעולם. (הילה אוחיון)