כריסטיאן דיור, גבריאל קוקו שאנל, ז'אן לנווין, לואי ויטון ואיב סן לורן, כולם צרפתים, הם המגדירים הרשמיים של האופנה בעולם כולו. כולם פורצי דרך שעבדו קשה כדי לגרום לנשים וגברים בעולם המערבי להיראות כמו שהם נראים היום. הם היו אנשי עבודה, תופרים ומעצבים, שהסתגרו במשך ימים שלמים באטלייה שלהם, ממנו הוציאו ממנו קולקציות, שעליהן מדברים עד היום.

כולם הלכו לעולמם והשאירו אחריהם בתי אופנה שהפכו לסמלי יוקרה וזוהר. בראש הבתים האלה לא עומד כיום אפילו צרפתי אחד. מרק ג'ייקובס, אלבר אלבז וג'ון גליאנו, הם רק חלק מהרשימה - כולם זרים. אף אחד מהם לא העביר את שנות ילדותו בפריז ולא למד בה.

מה גורם לבתי האופנה הגדולים לכנס בתוכם את לגיון המעצבים הזרים ולהפיץ את הבשורה האנטי-פריזאית הזו ברחבי העולם?

אחת ההשערות היא, שבניגוד לעבר, בו האופנה הפריזאית עבדה עבור פריזאיות ושרתה את הנשים המקומיות, היום, בתי האופנה הגדולים, עובדים בעיקר עבור תיירים ולקוחות שאינם צרפתים. ראיית האופנה השמרנית היא מקומית, וראשי קבוצות המותגים הגדולות, להם שייכים בתי האופנה המיתולוגים הללו, הבינו, שכדי למשוך קונים ולגרום להתאהב במותג, צריך לפתוח את הבדלנות האופנתית לאפיקים חדשניים ויצירתיים.

אחרי הכל, היום לא רק המעצבים זרים, גם הפרזנטוריות רחוקות מלהיות צרפתיות: מדונה מזוהה עם לואי ויטון, ניקול קידמן עם שאנל 5, וקרלה ברוני עם דיור. בעידן החדש, בו פריז היא רק אחת מבירות האופנה, וכבר אינה העיר הראשית, יש מקום לכולם. גם למעצבים שבילדותם לא פרקו קרואסון לארוחת הבוקר.