עכשיו, כאשר סוף סוף עולה "מופע האופנה"  בערוץ בראבו האמריקאיי, בתגובה על כך ש"פרויקט מסלול" ערקה לרשת Lifetime – ברור לגמרי החיסרון המרכזי שלה. אין לה את טים גאן.

גאן הוא דמות מפתח בהצלחה של פרויקט מסלול ואחת מהסיבות לזכייתה של התוכנית בפרס פיבודי ב-2007. כמורה לשעבר בבית הספר לאופנה פרסונס, מעביר גאן את המסר שלתכנית יש אכן עניין בגילוי כשרונות חדשים בעולם העיצוב, ולא רק בניפוי דרוויניסטי של אנשי השבט.

לפני שבועיים כובד גאן בקבלת תואר כבוד מקולג' קורקוראן, אביו הרוחני, אליו הגיע אחרי שנדד בין בתי ספר לעיצוב. אחרי שנאם בטקס חלוקת התארים הוא אמר שהחוויה הייתה "אישית מאוד ומרגשת מאוד. בית הספר הזה היה כוח מחולל תמורות".

בדרך כלל מתויג טים גאן כמומחה לאופנה, אישיות טלוויזיונית ומנהל בליז קלייבורן. כל הכותרות האלה נכונות, אבל אם יש סיבה אחת עיקרית לפופולריות שלו, היא היותו, יותר מהכל, מחנך. הוא לימד את צופי הטלוויזיה שתעשיית האופנה היא לא רק מבצרן של דיוות מפונקות, שמעבירות את ימיהן בלהיכנס אחת לוורידים של השנייה בעודן מנסות לרקוח במוחן עיצובים גחמניים שנועדו לענות נשים.

"אנחנו צריכים להביט זה בזה בכבוד ובהתחשבות. יש לי אפס סובלנות כלפי אלה שחושבים שהם טובים יותר מאחרים", הוא אמר. "בעולם שלי, לא משמנים גלגלים חורקים".

גאן מאמין באופנה מסחרית, לא בפרויקטים אמנותיים. העיצוב הטוב ביותר נמצא איפשהו בין הטי שירט הפשוטה לבין אופנת העילית הרהבתנית ביותר בפריז, הוא אומר. "זהו מגרש משחקים עצום". עם זאת, כשהוא משתתף באודישנים של פרויקט מסלול, הוא עדיין רואה את מה שהוא מכנה בגדי ליצן ומלבושים שנראים כמו מצופים בתהלוכה. זה לא מעורר שמחה אצל המורה האהוב, אך גם לא מוציא ממנו אכזריות.

המנטור טוב הלב גאן מביא משב רוח מרענן של שנינות ואנושיות אל תוכניות הריאליטי. הוא מגן על תעשיית האופנה מפני הרושם המוטעה שנבנה על ידי התנהגויות ערמומיות ואנוכיות – ולא משנה עד כמה חלק ממשתתפי פרויקט מסלול מתעקשים למלא את התפקידים האלה.

כמות משמעותית של השקעה בטיפוח מוענקת בלוקיישן התכנית בשדרה השביעית בניו יורק. מעצבים תומכים שם זה בזה, עובדים מאחורי הקלעים בתצוגות האופנה של עמיתיהם, מציעים בדים כאשר מצבו הפיננסי של קולגה קורס, ופותחים את דלתות חדרי התצוגה שלהם כשמעצבים נאבקים על מקום פנוי להציג בו את קולקציה. 

רק לאחרונה, המעצבים של גאפ ושל מועצת מעצבי האופנה של אמריקה (Council of Fashion Designers of America) הכריזו שמהדורת המעצבים השלישית של גאפ תהיה זמינה בחנויות החל מה-16 ביוני. במסגרת שיתוף הפעולה, מעצבים עולים כמו ליסה מייוק וסופי בוהאי מ"וונה קאווה", אלברטוס סוויינפול ואלכסנדר וונג יציגו את הפרשנות שלהם לחאקי. התאגיד הגדול מקבל כמה רעיונות מרעננים, והמעצבים החדשים זוכים לכך שהשם והעיצוב שלהם יגיעו לחנויות ברחבי המדינה.

תחושת הטיפוח הזאת בדיוק חסרה ב"מופע האופנה". השופטים בתחרות העיצוב, ביניהם אייזק מזרחי מליז קלייבורן, קלי רולנד מלהקת דסטני'ז צ'יילד ופרן מאליס, שהובילה את הפיכתו של שבוע האופנה של ניו יורק מאוסף תצוגות בגדים בשואו רומס נפרדים לאירוע מפלצתי המרוכז בפארק בריאנט הנחשב והמכובד. 

למזרחי יש הומור עוקצני והוא אומר את השורות שלו כמו אורח במסיבת קוקטייל, שהעיניים שלו לא מפסיקות לחפש בחדר מישהו יותר מעניין להתקרב אליו. רולנד מתרברבת קצת כמו אושיות אופנה אחרות ביכולתה ללבוש בגדים(ושלא נתבלבל בין זה לבין מה שדוגמניות עושות, שזה רק למכור בגדים.)

 
למאליס, שהייתה עדה לנסיקתם ולנפילתם של מותגים רבים, יש רזומה מרשים בתעשיית האופנה. אבל ההישג הגדול ביותר שלה אינו בעיצוב או במכירות או בהערות קצרות וחדות, אלא בארגון מעצבי אופנה, שזה דומה במשהו לרעיית חתולים. זה אומר שמאליס היא גם סבלנית וגם דיפלומטית, אבל אין לה את השנינות המהוקצעת של גאן.

ובאשר למשתתפים, עד כה הם לא הוכיחו את עצמם ככישרוניים במיוחד בחדר העבודה או בתדמיתנות. אחד מהם לא יודע איך לתפור. אחד אחר מלמל בהתנשאות משהו על "עליונות גברית", בזמן שהיה לבוש כמו טינקרבל (זה לא אומר שגבר לא יכול להתלבש כמו פייה, אבל עדיף שלא יבחר דווקא ברגע הזה להפגין שנאת נשים).

למרות הכל, אפשר היה למצוא דרך לסלוח לכל החסרונות האלה, אילו ב"מופע האופנה" הייתה לפחות דמות אחת חכמה וכנה ללא פשרות, שההערות שלה היו שנונות ולא עוקצניות, ושלא הייתה דוחפת את הצד הטוב שלה לכיוון המצלמה בשביל ההנאה שבחסימת הקלוז-אפ של מישהו אחר.

עם כל האתגרים המוזרים שעומדים בפני המעצבים בפרויקט מסלול, גאן הוא קול מהימן של הגיון שמכיר באבסורד, שמעודד את המתחרים להיות יצירתיים, ושמציץ בדאגה מעל למשקפיו כאשר הם צוללים אל הכישלון המר. בסופו של כל פרק, גאן נמצא שם ואומר למפוטרים המסכנים שנשלחו לארוז את חפציהם שהוא עדיין מאוד, אבל מאוד גאה בהם.

הצופים אינם רוצים לראות תוכנית ריאליטי שבה המתחרים מתחבקים קבוצתית לפני שהם נלחמים ראש בראש, או הרכב שופטים שלא עושה כלום מלבד לפלוט מילות עידוד סתומות. בתוכניות ראליטי צריך מתח. אלא שגאן אף פעם לא נותן למתח  - או לשיקולי רייטינג – לגבור על השיעור.