על המסלול של אותה תצוגת אופנה היו פרוסים מרבדים של פרוות משובחות ונפוחות, עליהן צעדו הדוגמניות. בחנות של ג'וצי ישראל, הדגם זכה לכינוי: תיק "החתולה", כיוון שהיה מחובר אליו מעין זנב מפרווה. מחירו היה 40 אלף שקל.
התקופה דאז הייתה תקופה של שגשוג ופריחה כלכלית. בתי האופנה הפיקו רווחים עצומים ושיעורי הצמיחה של תעשיית המותרות שברו שיאים. לטום פורד היה החופש האומנותי להשתמש לעיצוביו בפרוות וחומרי גלם מנקרי עניים. פורד זכה לתמיכה של עורכות ווג הצרפתי והאמריקאי, קרין רוינפלד (ששימשה לו כמוזה) ואנה וינטור. שתיהן גם הקפידו ללבוש את עיצוביו כמעט בכל הזדמנות. אנה וינטור, הידועה כחובבת פרוות מושבעת וכאחראית לחזרתן לאופנה בשנים האחרונות, נחשבה אז לאוטוריטה שאין עליה עוררין (מאז, נראה שקרנה ירד).
מה שהחזיר אותי לאותו עידן הוא שלל תיקי הפרווה שעיצבו כמה מבתי האופנה הנחשבים לחורף 2009-2010. המחירים כמובן בהתאם. נראה דיי תמוה שדווקא עכשיו, בעיתות של משבר כלכלי, בחרו מעצבים רבים להשתמש בחומר גלם כל כך יקר, ראוותני ויוקרתי, אך גם כל כך שנוי במחלוקת. מה פוטנציאל הקניה של מוצר כזה? האם אנשים ירשו לעצמם לשלם כל כך הרבה כסף עבור מוצר לא שגרתי ושנוי במחלוקת בעידן של מודעות אקולוגית וכלכלית גבוה כמו זה כלנו?
אני לא יודע מה דעתכם בנושא פרוות, אקולוגיה או כלכלה. גם אני לא הגעתי לגיבוש מוחלט של דעה כזו (פוסט בנושא), אבל מה שבטוח, התיקים הללו גורמים לי לרצות להדליק מזגן ולהיכנס לתיק כזה, לפחות עד שהמיתון יעבור...