אחד הרגעים השנואים בחייה של המתולתלת הוא הרגע שבו ניגשת אליה בחורה חלקת שיער. מחלפותיה המבריקות מתנופפות ברוח בסדר מופתי ובנימה פתיינית. היא מביטה בשיערה המתולתל, הסבוך, שמדיף ניחוחות של חומרים מלחחים, ואומרת: "תמיד רציתי תלתלים".

פחחחחח . המתולתלת תקלל בליבה את חלקת השיער, כיוון שהיא יודעת את האמת: היום כבר אף אחד לא רוצה תלתלים. קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו התלתלים הפכו פריזורה נון גרטה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיום הם זן נכחד באופנה, בתרבות וברחוב.

זיוה מיכאל, מנכ"לית סוכנות הדוגמנות "יולי", מרגישה את השינוי מדי יום, כשהיא מגיעה לעבודה: "היום המראה הרלוונטי הוא המראה הנקי והקלאסי, וזה לא תלתלים. אחת הסיבות העיקריות, לדעתי, היא שאי אפשר לשחק עם תלתלים כמו שאפשר עם שיער חלק.

ממש עכשיו קיבלתי את גיליון 'ווג' של מאי, ועל השער יש הפניה לכתבת אופנה: 'החיים האמיתיים של הדוגמניות', ואף אחת מהמצולמות לא מתולתלת". באתר הסוכנות של מיכאל, בדומה לאתרים של סוכנויות דוגמנות אחרות, ניתן למצוא מעט מאוד תמונות של מתולתלות, בדרך כל
ל מדובר בדוגמניות שחורות העור.

במאי התצוגות והמאפר נמרוד פלד מכיר את התופעה מקרוב: "עשינו בזמנו סדרת צילומים לרשת 'מנגו', שבה לדוגמנית היה ראש מקורזל מאוד, תלתלים סגורים. לנו זה נראה מדהים. מהר מאוד קיבלנו את התמונות בחזרה ואמרו לנו שהבנות נראות נורא".

ברוח זו, אחת הדוגמניות המתולתלות הזכורות ביותר בארץ, שירלי בוגנים, נאלצה פעמים רבות להחליק את שיערה לצורכי צילומים. מיכאל מודה: "גם מי שמתולתלת טבעי, היא לא סופר-מודל כרגע, וכשהיא תעשה קמפיין רציני יחליקו לה את השיער".
כשרואים את עדרי הבחורות שעומדות בתור להחלקה יפנית, ברזילאית או סתם לפן מושקע, קשה להאמין שפעם תלתלים היו הדבר הכי לוהט בארץ, שלא לומר תמצית היופי הישראלי.

ד"ר שושנה רוז מרזל, חוקרת אופנה מאוניברסיטת בר-אילן ומ"בצלאל", מנסה לעשות סדר בדברים: "בסבנטיז ובאייטיז הייתה התעסקות מאוד גדולה במה שמכונה 'מערכת התשעורת'. בשנות ה-70 היה עניין מחודש אצל גברים בתחום הזה - שפמים וזקנים בעיקר. הם ראו בשיער משאב שניתן להשתמש בו על מנת לבטא חופש, מרד בהורים. זה כמובן השפיע גם על הנשים, ואצלן ניתן היה לראות תסרוקות מאוד גדולות שאפשרו לשיער להתפרע".

התעוררות תנועות השחרור של סוף שנות ה-60 חיזקו משמעותית את כוחם של התלתלים הסוררים. המוני השחורים שקיבלו את זכויותיהם לשוויון הביאו איתם את תסרוקת האפרו. "הרעיון היה לתת חופש לשיער להתפרע. זו הייתה תקופה של שיא השיער החופשי", מסבירה מרזל, "החל מהניינטיז ואילך חזרנו לשיער המסודר והממושמע".

מעצב השיער ארז שרביט חושב שכמו בהרבה תחומים אחרים, גם כאן הגלובליזציה סיבכה אותנו: "יצאנו לעולם, ראינו עוד דברים, ואנחנו מושפעים מאופנת השיער באירופה. שם, באופן טבעי, יש הרבה פחות מתולתלות. היום לא בונים קולקציות על הלוק המזרח תיכוני. הפתיחות שלנו לעולם גרמה לנו לאבד את מה שהיה שלנו. אנחנו מחפשים את הבשורה שלהם".


אם בעבר שלטו בכיפה הדוגמניות מיכאלה ברקו, עמית מכטינגר ושירלי בוגנים, היום היצוא המצליח ביותר שלנו הן בר רפאלי ואסתי גינזבורג, שתיהן רחוקות מהלוק הישראלי השחום, המתולתל. העיתונאי ומחבר הספר "לרקוד עם דמעות בעיניים", ניסן שור, לא מופתע: "הייתי אומר שבחברה המערבית שבה אנחנו חיים יש שטיפת מוח אנטי-תלתלית.

מושגי היופי שלנו נגזרים מהדימויים הדומיננטיים שאנחנו צורכים, ולכן עבורנו אישה אטרקטיבית תהיה בדרך כלל אישה עם שיער חלק, ברבי בלונדינית מהזן של בר רפאלי, ועם כל הכבוד, לא מישהי שדומה ליזהר כהן.

גם העניין הגזעני משחק כאן תפקיד, מכיוון שתלתלים מזוהים עם המזרחי והשחור, הפראי,'האחר', ולכן נידונו להישאר מחוץ למעגלי השליטה האסתטיים. בארצות הברית נשים אפרו-אמריקאיות מבלות את זמנן במספרות כדי להחליק את שיערן המקורזל בניסיון להתאים את עצמן למודל היופי הלבן, ובארץ אפשר לראות מישהי כמו מרגול שגיהצה את השיער שלה על מנת לשוות לעצמה מראה של דודה פולנייה ולא ג'דאית תימנייה, וזאת כדי שהממסד האשכנזי יוכל לעכל אותה ביתר קלות".
 
אלמנט נוסף שסייע לתהליך ההיכחדות הסימבולי של התלתלים הוא התעקשותם של קברניטי הטלוויזיה להעלימם באופן גורף. שלי יחימוביץ', לינוי בר-גפן וקרן נויבך הן רק אחדות מהמתולתלות עליהן נכפו יחסי אהבה-שנאה עם הפן.

"מבחינה טכנית זה לא נראה טוב", מסבירה מרזל, "התלתלים לא עוברים מסך היטב כמו השיער החלק". הסיבות הטכניות הפכו להתניה תרבותית ולאמירה נחרצת נגד מקורזלות השורשים. אורלי וילנאי-פדרבוש, אחרונת המתולתלות שמסרבת ליישר קו ומחלפות, זוכה ללא מעט חצי לעג וביקורת בנושא.
 
המקום הכמעט אחרון שבו עדיין ניתן למצוא תלתלים בעולם הזוהר הוא טקס מלכות היופי-נציג אנכרוניסטי לעולם האופנה של שנות ה-80. שתי מלכות היופי האחרונות, עדי רודניצקי ותמר זיסקינד, התהדרו במחלפות מסולסלות למהדרין. "תפיסת האופנה בתחרות היא עדיין מאוד כלתית, ולכן המקום של הבייביליס עדיין רלוונטי שם", מסביר פלד.

"יש באירוע הזה משהו שמאפשר לפריפריה להגיע למרכז, ולכן הוא פחות נתון לטרנדים ולפאשן. אבל בדיוק כמו שהן משאירות את החבר מאחור זמן קצר אחרי שהן מקבלות את הכתר, כך הן גם נפרדות מהתלתלים ברגע שהן מתחילות להשתלב בעולם האופנה העדכני". רק נזכיר שגם מיס עולם האחרונה שניפקנו, לינור אברג'יל, השיקה את הקריירה כשהיא מעוטרת בתלתולת מהודרת, שנשארה הרחק מאחור.

לפעמים יש תחושה שיותר מההקשר התרבותי ומהטרנדים האופנתיים, תלתלים הם פשוט טרחה. רוני סעדון, מעצבת שיער המתמחה בתלתלים, יוצאת למאבק על זכות הקיום של הקרזול: "צריך לדעת שיש דברים לא צפויים בסוג השיער הזה, לעומת הפן - שיש בו משהו מאוד בטוח מבחינת התוצר הסופי שיוצא מהמספרה. כשספר רוצה לעשות מניפולציה לשיער, הפן הוא החבר הכי טוב שלו. בגלל שהעולם הזה נשלט על ידי גברים, אין מחשבה על החיים אחרי המספרה ופן הוא הפתרון הקל".

לדברי סעדון, יש תקומה למתולתלות שמבקשות לעצמן תספורת אופנתית ומגניבה: "פן זו לא האופציה היחידה. יש המון תספורות למתולתלות. איך שאני מספרת היום תלתלים, זה לא כמו שסיפרו לפני 20 שנה. פעם היו עושים קארה, כל השיער באותו אורך, והוא היה מתנפח בצורה זוועתית ולא ידעת מה לעשות איתו.

היום יש תספורות שאפשר לחיות איתן, בלי לשים חומרים ובלי להתעסק איתן כל הזמן". גם סעדון מתייחסת להתעקשות שלנו להציץ ליבשת האירופית ולחקותה. לדבריה, השיער הארץ ישראלי לא מתמודד היטב עם תחזוקת השיער האירופית-מה שהופך לבסיס לטרגדיות שיער.

 
"הכול קשור לדימוי הגוף. אנחנו מתעקשות לעשות משהו שהוא לא טבעי לנו ולגוף שלנו במחשבה שזה יותר יפה, וזה לא נכון. זו מניפולציה". פלד מסכים: "בתקופה שבה כולם צריכים להיות רזים והלוק חוזר לכיוון קייט מוס, המקום מלא החיים של התלתלים נעלם".

לדבריו , ההוכחה הניצחת להיעלמות התלתלים היא השחקנית ג'וליה רוברטס, שעם השנים נפרדה מהרעמה השמחה שלה לטובת תסרוקות מפונפנות וקפואות: "דווקא היא, שהייתה סמל לתלתלים, כבר מזמן לא במקום הזה. יש משהו פחות שמח בחיים שלנו היום והשיער הוא חלק מזה-תראי את כל ההחלקות שכולן עושות".

פלד סובר שגורם נוסף הוא טשטוש הזהויות שמציף את העולם: "פעם השיער של כולם היה כהה, כולם היו שזופים ועבדו בחוץ. היום יש התרחקות מהמודל הזה, טשטוש זהויות גלובלי, למשל ריהאנה, שהיא ילדת קאריביים שחורה עם עיניים בהירות. בעולם הזה אנשים מנסים זהויות אחרות לטבעם".

ייתכן שהבעיה העיקרית של התלתלים היא התדמית שלהם. "לתלתלים יש תדמית ילדותית", מבאר פלד, "משהו צעיר שלא נוגעים בו, באווירת שירלי טמפל. הצד השני שלהם מייצר לוק פרוע, בחורה שלא זורקת זין, וזה מן הסתם מלחיץ גברים ועיתונאי אופנה".

שרביט סבור שאם התלתל משדר מספיק רוך ונשיות, אין סיבה שזה לא יעבוד. אלא שבשביל רוך ונשיות, התלתלים בדרך כלל זקוקים לבייביליס שירסן אותם. שור רואה את הדברים קצת אחרת: "אישה מתולתלת מסמלת את המודל של האישה הישראלית השורשית, שנטועה באופן טבעי במרחב הלבנטיני שבו היא חיה.

בתור בן אדם בעל נטיות גלובליות וקוסמופוליטיות, ולא מקומיות, התלתלים הישראליים תמיד דחו אותי. זה כמובן עניין אישי לגמרי, אבל הפנטזיה הנשית האולטימטיבית שלי תמיד כללה את השיער הגולש של קייט מוס ולא את התלתלים החלודים של אורלי וילנאי-פדרבוש או גאולה כהן. ואולי גם בגלל שסוג השיער הזה פשוט לא כל כך נעים למגע. כשאתה מלטף את אהובתך לפנות בוקר, אתה לא רוצה להרגיש שאתה חולק את המיטה שלך עם פודל".

 לדברי מרזל, התלתלים, שנטועים כאמור באלמנטים של שחרור וחופש, לא מתחברים עם הטרנד הנקי והמסודר, ומתקשרים באופן לא מודע לבלגן: "למרות שאין לזה שום קשר, אנחנו עושים את החיבור בצורה אינטואיטיבית. נשות קריירה מתולתלות, למשל, מחליקות את התלתלים או אוספות אותם כשהן צריכות להיראות ייצוגיות".

ובכל זאת, פלד אופטימי לגבי עתידם של התלתלים. לדבריו, "בשנתיים האחרונות מתחילה חזרה מסוימת לתלתלים. ניתן לראות תספורות אייטיז שלאט-לאט חוזרות והמקום הטבעי מקבל יותר במה. השאלה היא אם לא מדובר בטרנד קצרצר שעשה את שלו וייעלם, ומהר מאוד נשוב למודל של קייט מוס".

מיכאל דווקא היתה שמחה מאוד למצוא את שירלי בוגנים הבאה: "היום אני כמעט לא מוצאת את הדבר הזה. זה דור אחר. הבנות שמגיעות היום פחות מעניינות מבעבר. זה לא שאנחנו לא רוצים. חבל, היופי הישראלי נהיה בינלאומי, ואין לנו משהו שמייחד אותנו כמו בשנות ה-80".