נהוג לראות את האופנה התל אביבית כאורבאנית, רבגונית, פורצת דרך, מתנשאת ועוד שלל תארים, שרק מוכיחים עד כמה אין בנמצא הגדרה אחת גורפת. חגיגות המאה לתל אביב, הן הזמן להפסיק לתור אחר הגדרת הסגנון המאפיין את העיר, ולנסות לאתר בה דווקא את הרב-תרבותיות המתבטאת בסגנונות הלבוש הרווחים בה.

אם אדרש בכל זאת לשים את האצבע על הסממנים המובהקים של האופנה העכשווית בעיר ועל המושכים בחוטים שהובילו להתפתחותה, יהיו אלה שני דורות של מעצבים שפרחו פה מסוף שנות ה-80 ואילך, אשר הביאו לעיר קול מקורי ורענן. אם אלו בגדי הבייסיק בעלי הצבעוניות הרזה והגזרות הרכות שמעצבת לולו ליאם ל"בנות" משנות ה-‭90‬ או סגנון הרטרו הנוסטלגי של נעמה בצלאל , שהפנה עורף למקום ולזמן, ושם את הדגש על השראות חיצוניות מעשורים מוקדמים ומתרבויות זרות.

והיו גם בגדי הגברים של דורון אשכנזי מסוף שנות ה-‭,80‬ שקראו תיגר על קוד הלבוש הגברי באותם ימים; או מעצב האופנה יוסף פרץ , שהיה הדבר הכי מרענן שקרה לאופנה בתל אביב של ‭.2001‬ וכמובן חיה ניר לכתומנטה,‬ הבוטיק שאימץ, שיווק וחשף את המעצבים הצעירים החשובים שפועלים כאן היום, ביניהם דינה גלס ומירית ויינשטוק .

כל אלה, הם חלוצי האופנה התל אביבית של המאה ה-‭.21‬ כל אחד מהחמישה הוא עולם ומלואו, אולם יחד הם מרכיבים את מארג הסגנונות של האופנה שנוצרת, חיה ונושמת בתל אביב.