היו ימים בהם היה חוקי לחלוטין להתהלך בעולם, חופשי ומאושר, בתחתוני בד צבעוניים מעוטרים בלבבות, פסים, כוכבים ובעלי חיים מצוירים. בכל פעם שסבתא הייתה חוזרת מחו"ל והמזוודה הייתה נפתחת, התפללתי בלב כמו שרק ילדות קטנות יכולות שהפעם היא תיכנע ואני אזכה בברבי חדשה. כמובן שתפילותיי היו לשווא, ובמקום הברבי המיוחלת "זכיתי" ב-20 חבילות תחתונים, בכל חבילה 10 זוגות באותו צבע ואותה גזרה. שעמום טוטאלי וואגינאלי שכזה לא נצפה מאז הלילות הארוכים בהם מצאתי את עצמי בוהה בעינב בובליל משתוקקת לכל דבר שזז בוילה בעוד אני שוכבת במיטה ששום דבר לא זז בה.

הייתי אז בת חמש שחיה בעולם נינוח בו לגיטימי להסתובב בבית בתחתונים, לשתות מיץ פטל בכוס עם קש שמחליפה צבעים ולפסק את רגליי לרווחה, כאילו אין מחר או פדופילים שמסתובבים חופשי. כבר אז ידעתי להבחין בין טוב לרע ובין כותנה לתחרה.

שמשטרת האופנה תעצור אותי כאן ועכשיו, אני מודה ומתוודה שכותנה היא האמת הפנימית שלי. אם תדחקו אותי לפינה אולי אודה שהדוגמאות של דיסני, פרחים ופרפרים הן כבר פאסה, אבל ממתי נוחיות הפכה למילה גסה והיסטוריה עתיקה?
 
 תחליפי תחתון או שתשני באלכסון   
אמא יקרה לי, האוחזת בחוזקה בשורשיה הפולניים ועדיין מתפקדת בתור הכובסת האישית שלי, חושבת אחרת. אמא שלי בטוחה שיש קשר ישיר בין תחתוני הכותנה הוותיקים והמרופטים שלי לבין העובדה שאני לא מצליחה לקיים קשר זוגי תקין. לטענתה, "התחתון מכתיב את הטון" וכל עוד אני עטופה בבד ורוד ואטום בגודל של אוהל סיירים, אין לה סיכוי לראות ממני נכדים.