הייתי אז בת חמש שחיה בעולם נינוח בו לגיטימי להסתובב בבית בתחתונים, לשתות מיץ פטל בכוס עם קש שמחליפה צבעים ולפסק את רגליי לרווחה, כאילו אין מחר או פדופילים שמסתובבים חופשי. כבר אז ידעתי להבחין בין טוב לרע ובין כותנה לתחרה.
שמשטרת האופנה תעצור אותי כאן ועכשיו, אני מודה ומתוודה שכותנה היא האמת הפנימית שלי. אם תדחקו אותי לפינה אולי אודה שהדוגמאות של דיסני, פרחים ופרפרים הן כבר פאסה, אבל ממתי נוחיות הפכה למילה גסה והיסטוריה עתיקה?
תחליפי תחתון או שתשני באלכסון