בקטגוריית התחרה 
 צילום : יניב אדרי   
אין לי ספק שהסתדרתי בחיים. בזמן שחברותיי נאבקות בעבודות אדמינסטרציה, משווקות לקשישים קומקומים חשמליים או מריצות שיעורים פרטיים, אני זוכה להתהלך בין תצוגות אופנה והצגת קולקציות, להכניס את הבטן ליד דוגמניות מובחרות ולחשוב שזה לגיטימי לשתות שמפניה בעשר בבוקר. בקיצור, ובניגוד מוחלט לאופיי הפולני, קשה לי להתלונן עכשיו, אבל פעם בתקופה מגיעה קולקציה כה מאכזבת, עד שעולה בי החשק לתלות את סנדלי הגלדיאטורים שאין לי ולחפש לי מקצוע קל יותר, אולי בשיזוף מקצועי. מחשבות כפירה שכאלו אינן באות לי לעיתים קרובות, אבל הקולקציה הנוכחית של בוניטה בהחלט העירה אותן. זהו סוד גלוי שאני מחבבת מאוד את הקטלוגים של בוניטה, וזה הנוכחי (שצולם על ידי יניב אדרי המשובח) מעלה בי געגועים שלא ידעתי כי יש בי לחורף אירופאי. אבל הבגדים, הסובלים מסטיילינג מוגזם, רדיפה אחרי טרנדים ומגמות תוך התעלמות מהאפשרות להנפיק משהו שונה או מקורי, העלו בי בעיקר תחושה של מיחזור ועייפות החומר. לבוניטה יש פונטציאל להוביל שינוי משמעותי בדרג הביניים של הרשתות הישראליות (כפי שהעידו כמה פריטים מובחרים ומעטים מידי) אבל במקום לבעוט בכל מה שזז וללכת על החזון שלה בצורה עצמאית, היא מעדיפה לחקות את המתחרות ולשחרר קולקציה תחת שלוש הקטגוריות: בוהו-שיק, משבצות ותחרה. חבל.