הנעל - פנים רבות לה. חשבתם שמדובר באביזר אופנה מצודד, שימושי אך סתמי? חישבו שנית. לא סתמי ולא נעליים. שיחה טלפונית עם פרופ' עדנה נחשון, ההוגה והעורכת של הספר "Jews and Shoes" ("יהודים ונעליים"; באנגלית כמובן זה נשמע יותר טוב), בביתה אשר במנהטן, תעשה קצת סדר ב"ארון הזיכרונות היהודי", כדבריה, שם שמור לנעל מקום מיוחד.

נחשון, בוגרת החוגים לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת ניו יורק, מרצה בכירה בסמינר היהודי התיאולוגי בניו יורק וכן במרכז ללימודי עברית ויהדות באוניברסיטת אוקספורד, מתגוררת "המון שנים, לא חשוב כמה בדיוק" בעיר שבה הקימה קארי בראדשו מקדש נצח למנולו בלניק, ג'ימי צ'ו וחבריהם ונהפכה לכוהנת הגדולה של דת הנעליים.

לאימלדה מרקוס היו 3,000 זוגות, ו"רובנו היום אפילו לא סופרים כמה נעליים יש לנו", אומרת נחשון, "אבל פעם היה לאדם זוג אחד או שניים בלבד, ולכן היתה בנעל סמליות עמוקה, וכל כך הרבה מאישיותו של הנועל היתה משוקעת בה. הנעל היתה למעשה מזוהה עם בעליה. זה הפריט היחיד ששומר על צורתו גם כשאין אף אחד בתוכו. אצל החרדים, וגם אצל הדתיים, משמידים את נעלי המת. לאיש אסור לנעול אותן אחרי מות בעליהן. תראה איך שומרים על נעלי תינוקות, ויש אפילו קמעות מזל בצורת נעליים, שתולים במכונית. אין לזה סוף".