לפני כחודשיים יצאה לאה גוטליב עם בתה מרים רוזו לטיול שורשים במולדתה הונגריה. "אני כבר רוצה לנסוע שוב", היא אומרת בתחילת הפגישה בינינו. "טיילנו בבית הכנסת בבודפשט. היית? זה כל כך יפה. זה הזכיר לי את הילדות שלי, את הימים שהייתי ילדה בת ארבע והלכתי לשם. זה היה כל כך אמיתי. בודפשט היא עיר יפהפייה ואני מתגעגעת אליה, אבל אני גם אוהבת את ישראל".

גוטליב בורחת אל העבר בכל הזדמנות שניתנת לה בשיחה, נדמה שהזיכרונות מציתים בה אש. כשהעתיד לוט בערפל וההווה מעט סטטי, כל שנותר לגוטליב הוא להתרפק על עברה המפואר. באמצע הריאיון היא קמה לאיטה מכיסאה ופונה אל שולחן עבודה עמוס אלבומי ענק שבתוכם כרוכים קטעי עיתונות ישנים.

היא מציגה לי מכתב תודה שקיבלה מהנסיכה המנוחה דיאנה, לאחר שהשתיים נפגשו בדוכן של "גוטקס" בבית הכולבו היוקרתי "הרודס" בלונדון. "הנסיכה דיאנה רכשה עשרה דגמים", משחזרת גוטליב בשפה שהיא בליל של אנגלית, עברית והונגרית. "לימדו אותי לקוד קידה לקראת הפגישה איתה ומרוב התרגשות שכחתי לקוד, אבל היא היתה נחמדה וחייכנית ואמרה שלחיצת יד תספיק".

בהמשך האלבום, כשהיא נתקלת בתמונתה של תמי בן עמי ז"ל כשלראשה טורבן צבעוני מקולקציית קיץ 1978, היא מרכינה את ראשה ומספרת שתמי היתה לה כמו מוזה ובת מאז התחילה לדגמן ל"גוטקס" לראשונה, בגיל 18.