דיור, ג'יבנשי, שאנל. במהלך המאה העשרים יצאה האופנה העולמית ממקום אחד בלבד: פריז. הנשים הצרפתיות היו תמיד שם נרדף לאלגנטיות והידור ולשאר העולם נשאר רק להביט מן הצד בפליאה. אבל לאחרונה נדמה כי תהילת הצרפתים מאחוריהם ושמאחורי כל שם צרפתי קשה לביטוי עומדים בריטי, איטלקי, גרמני וישראלי. כן, בדיוק כמו בבדיחה ההיא.

הפרנקופילים שבינינו עוטים על עצמם היום ברט, קונים באגט במאפייה הקרובה וחוגגים את יום העצמאות הצרפתי, הוא יום הבסטיליה. לפני 219 שנה כבש המון צרפתי זועם בעל רמת סוכר נמוכה בדם (היה שם איזה קטע עם עוגות ולחם, בהזדמנות נרחיב) את מבצר הבסטיליה, בו היו אסורים אויבים פוליטיים של המלוכה הצרפתית. הריסת המבצר ב-14 ליולי סימלה את המהפכה הצרפתית ואת תחילתו של עידן חדש המבטא חופש, חירות ושיווין . קפיצה מהירה חזרה להווה. הצרפתים אומנם הצליחו למתג את עצמם כאומה שוחרת אלגנטיות, וכארץ המבוא לכל בתי האופנה הגדולים שקמו אי פעם (ועם ג'וצ'י ופראדה הסליחה), אבל המעצבים ואנשי העסקים הזרים מצאו לעצמם את החופש, החירות ושוויון הנפש שאיפשרו להשתלט על בתי האופנה הגדולים - סמליה של פריז - ולהעמיד בראשם הכל, חוץ מצרפתיים גאים. כך שהיום, נותרת השאלה- האם לצרפתים יש בכלל סיבה (אופנתית) לחגוג?