בשנה האחרונה חגג הערוץ הראשון את ארבעים שנות קיומו, ובאמת מתבקש לחזור ל- 1968 עם תקתוקי השעון השחור-לבן של "מבט לחדשות", ובהמשך שנותיו עם מבט ספורט וסמי וסוסו ואסואר אל מותחריקה, חצי שעה של סרטים מצויירים שהוגשו רק בשעות השידור הערביות, בלי שום דיבוב, לרוב בלתי תרגום.

 

וברור שמתבקש לומר עוד משהו על חיים יבין, על המונופול של הערוץ, על דעיכתו הכואבת, על כך שארבעים שנה אחרי השידור הציבורי בישראל גוסס, ולא בגלל העדר כסף, על הגאווה במייל ששוגר שלשום לכתבים ובו נאמר ש"מבט" עברו את חדשות 10 ברייטינג.

 

אבל הרשו לי לטעון שהפנומן התרבותי החשוב ביותר של 1968 לא היה מה שיצא מאולפני רוממה בירושלים אלא מה שהגיע דווקא מן המדרכות בחיפה ובתחנה המרכזית בתל אביב.

 

הדוכנים המאולתרים היו קיימים עוד קודם. קראו להם "חנויות של ימאים", ובהן ניתן היה למצוא כל טוב מן העולם הגדול. מפעיליהם לא תמיד הבחינו בין שאנל-חמש אמיתי למזויף ומכרו את שניהם בחדווה בצד גבינת לה-ואש קי-רי הצרפתית וסרדינים מפורטוגל - וג'ינס. ג'ינס של ימאים.

 

פתאום, קצת אחרי הניצחון הגדול בששים ושבע, התחלנו להיות אומה צרכנית, והצטרפנו לתהליך שמאוחר יותר ייקרא "גלובליזציה".


הדבר האמיתי: פנינה רוזנבלום בג'ינס מעוצבים (צילום: לע"מ)

 

הגלובליזציה הגיעה תחילה בדמותם של חפציצים מקסימים ומרתקים בחנויות של העיר העתיקה בירושלים ובעזה: שניים עשר עפרונות ורודים עם מחק, תוצרת סין העממית, מקושטים, בלירה אחת. מכשיר טלוויזיה במאה. סבן-אפ בבקבוקים ירוקים שכמוהם לא ידעו לעשות ב"טמפו". וג'ינס אמיתיים, נוקשים עד כדי כך שאפשר היה לקפוץ לתוכם כשהם מוצבים בעמידה.