אני מוזמנת להרבה תצוגות אופנה, וכמעט בכולן אני נותרת בכיסא, מדי פעם מוחאת כפיים בנימוס. אבל הפעם לא הייתי עצמי. בתום התצוגה שהעלה ירון מינקובסקי לטובת עמותת "לא - לחימה באלימות נגד נשים, הרגשתי שאני סך כל הנשים שעלו למסלול, ויצרו יחד נחשול של עוצמה נשית.

עוד ועוד שטפו החוצה דוגמניות עבר מדהימות (חוה לוי, חני פרי), נשות עסקים מצליחות (ג. יפית, פנינה רוזנבלום), וגם אילנית, אורנה דץ, מירי נבו, דנה ספקטור, נועה בן ארצי ואבישג רבינר. שמונים נשים, כל אחת והגוף המיוחד שלה, הבעת הפנים המתוחה, הקורנת או המבקשת אישור של מי שמעולם לא עלתה על מסלול, והשמלה המיוחדת שהתאים לה המעצב, בתהליך שנמשך חודשיים.

מן הסתם, לא כולן מתחברות לשמלות ערב, וזה היה בולט במיוחד במקרה של רותם אבוהב, שעשתה הצגה כדי להסתיר את מבוכתה. אבל הבחירה בשמלות ערב הייתה מתבקשת – לערב כזה נכון מראה גדול מהחיים, וגם מתוצרת הארץ. ועם כל הכבוד לשיפון, לסאטן, לז'קארד ולתחרה, השמלות, חלקן יפהפיות אמיתיות, לא היו הכוכבות. הייתי נעזרת בפאתוס קל ואומרת שהיה זה ניצחון הרוח על הגוף – שנראה לעתים קרובות מאוד מוכתם בכתמי גיל, מצויד בזרועות מידלדלות, בגב שהתרחב מעודף שומן ופנים שידעו ימים מתוחים יותר.

במקום שמחה לאיד, הרגשתי מנוחמת ומפויסת. אחרי הכל, כולנו נידונו לגורל זהה, היפות והמכוערות, הרזות והשמנות, אבל הברק בעיניים, שמראה שהשד תאב החיים עוד בפנים, עושה את ההבדל. שלכולנו יהיה הכוח.